קיטור

ענתש

New member
רק ../images/Emo24.gif ואין לי מילות חוכמה.

גם אני שם בקרוב ועוד לא שמעתי מישהי אחת אומרת שזה קל או פשוט. מאחלת לך ימים יותר טובים ויותר קלים. האמת שאולי הייתי משקיעה קצת יותר במשמעת עם יובל כדי להקל עלייך את הרגעים הקשים של למשל לחזור הביתה עם עומר במנשא ויובל ש(אני נחשת) פתאום עושה קונצים. וגם לחסוך את הבעיות של התיישבות באוטו וכאלו. אלו דברים קטנים אבל הם עוזרים נורא - אני יודעת שכבר היום השטיקים הקטנים האלו הם ההבדל בין "יום טוב" ל"יום רע" עם נגה- לא בגללה, בגללי. כי זה מעלה לי את הכעס למקום שבו פתיל הסבלנות שלי יותר קצר לכל דבר אחר גם... אני חושבת שתוכלי לקבל עיצות לא רעות בכלל להתמודדות עם השטיקים של גיל שנתיים (מכירה אותם מקרוב) של יובל ב"חינוך לגיל הרך" (אחלה פורום). זה באמת יכול להקל. זה שקשה לו עם האח החדש זה מאד מובן ומעורר סימפטיה אבל זה לא אומר שמותר להתפרק מכל עול. אני יודעת שהוא ילד טוב, אבל באמת תסתכלי עליו רגע אובייקטיבית ותגידי אם את חושבת שאין מה לשפר שיכול לעזור לך המון ? כי הרי את עומר עוד אי אפשר לחנך, הוא קטן. אבל את יובל אפשר. אני לא יודעת, מזמן לא ראיתי את הקטנים שלך. אבל אני סתם מנחשת מהמקום בו אני עומדת. בזמן האחרון אני ונגה עוברות תקופה מאד לא קלה בה אמא מפסיקה להיות הנקניקיה ומתחילה לחנך ולעמוד על שלה, כי אמא יודעת שעם עוד אחד בידיים זה יהיה הרבה יותר קשה.
 

cookie1

New member
ענת - תאמיני לי שיובל ילד נפלא

ושאני מציבת גבולות באופן טבעי, אבל יש מקומות שנראה לי עוד יותר גרוע להתעקש בהם על דבר טפשי מאשר לוותר. לדוגמא, הוא מעדיף ללכת ברגל ולא בעגלה, ולי הרבה יותר נח שהוא ייסע בעגלה. ברור שיותר נח לי כי ככה יש לי שליטה עליו, אבל דווקא ההליכה ברגל מציבה גירויים שהוא לא היה שם לב אליהם אם היה נוסע בעגלה, וגם מפתחת אצלו עצמאות, אז למה בעצם להתעקש בגלל שקצת יותר קשה לי ככה ? אני בהחלט בוחרת את המלחמות שלי כרגע מולו, ויש מקומות שאני במודע מעדיפה לא להתעקש איתו. זה אמנם מקשה עלי אבל בהסתכלות לטווח הרחוק אני חושבת שזה רק טוב עבורו. דווקא אצלי העבודה הקשה היא לא בהצבת הגבולות אלא בהרפיה מהצבת גבולות
 

lulyK

New member
את מזכירה לי שאמרתי לחברה

(בימבילי, במקרה
) שאני אעשה עוד ילד כשיותם יילך לאן שאני אומרת לו. היא אמרה שכדאי לחכות שהוא יילך לחברים.
 

בימבילי

New member
להיפך! זה מה שמשכנע אותי

לעשות עוד ילדים. כשנוגה הולכת לחברה אחה"צ (בלעדי, כמובן) - הכל נראה אחרת. היא מאושרת, אני בעננים והיא חוזרת בשבע לשעה של חיבוקים, פינוקים, מקלחת ולישון. אין מלחמות, אין הצקות, כולם מאושרים (וההיפך כשחברה מגיעה לנוגה...זו כבר ממש להטוטנות).
 

בימבילי

New member
קוקי, אני גם מאמינה לך שיובל ילד

נפלא, ואני גם חושבת שזה בכלל לא קשור לגבולות שלו או להרגלים שלו. אני חושבת שזו תקופה קשה בכל מקרה, ואם אין לך עזרה ממשית שבאה בין 16 ל - 19 - הכל יראה לך מעורפל וסהרורי, גם אם הילד שלך מושלם. לי יש ילדה בת 4. הילדה הכי קלה, נוחה, מקסימה בעולם. באמת. וגם התינוק שלי הוא מין מוצלח שכזה. ועדיין - ביחד, בין ארבע קירות, ועוד בחורף - אני הראשונה שנשברת. אל תלקי את עצמך במחשבות על מה עשית או מה לעשות עם יובל. זה לא יפתור כלום ולא יקדם אותך. לדעתי - תנסי למצוא בייביסיטר מהשכונה לכמה פעמים בשבוע, ותנשמי נשימה עמוקה עד שהמצב יחלוף (אני מאמינה שהוא חולף בעצמו).
 

libi4

New member
אז אני לא יודעת אם את מחכה לתשובה א

אני כמוך...עם אחד בן 4 שיש לו המון רצונות,עם אחת בת 1.5 שיש לה המון שגעונות ובחודשמיני.... אז תנשמי עמוק... עדיף להסתובב איתם ולהגיע ישר למקלחת ולארוחת הערב מאשר להתשגע בבית....הם נרדמים בצ'יק אחרי ארוחה חפוזה ומקלחת מהבילה... וכשהבעל מגיע את כבר אחרי המלחמה....ככה זה אצלי...לא תמיד הוא בבית לפני 19:30 כמה פעמים בשבוע.... וזהו.... שבוע טוב...
 
אין לי תשובות

אני שואלת את עצמי מה אעשה כשאהיה במצבך. למען האמת גם עכשיו לא תמיד קל. אני אמנם עם שירי 3 שעות ביום עד שהיא הולכת לישון (לא כולל לילות) אבל גם בשלוש השעות הללו אני מוצאת את עצמי לפעמים מאבדת סבלנות . בטח בחורף כשאנחנו תקועים בבית ואני צריכה לשבת ולשחק איתה על השטיח בזמן שאני מורעבת אחרי יום עבודה . אז אין לי עצות , חוץ מזה שאני חושבת שמי שכתבה לך שכדאי לצאת צודקת וזו העצה שהייתי מאמצת. ואני חייבת לציין שהפחדת אותי. אני חושבת על הילד הבא- נו טוב, עוד חודש חודשיים לפחות - ורק הסיפורים שלך גורמים לי לחשוב על הרבה יותר מחודש חודשיים.. ואני לא נעשית צעירה יותר. אז כל מה שנותר לי הוא חיבוק גדול ושאיפה להיפגש עם הזאטוטים מתישהוא. כשכולנו יחד זה נראה אחרת.
 
one day at a time

יש ימים קשים יותר ויש קשים פחות. אבל כשקשה- אז קשה מאוד, וקשה לראות את האור בקצה המנהרה. יעבור קוקי.... יעבור.
 

שִירָה

New member
אין לי כל תובנות להציע

כי עוד לא הייתי שם, אבל בקרוב אני אהיה שם, וכנראה שאני אזדקק לכל עצה בשרשור הזה, אז תודה על העלאת הדברים...
 

ofik

New member
מקוה שזה עוזר קצת

ממקומי כאמא ל 4 אני יכולה רק להגיד שכן, שניים כשהם קטנים זה הנקודה הכי קשה. אני חושבת שכשהייתי במצבך הייתי הכי קרובה לשבירה בחיים שלי אבל זהו מפה והלאה זה נהיה יותר קל. אפילו כשנולד השלישי והרביעית זה היה יותר קל. אז תמשכי עוד קצת וזה רק ישתפר. עופיק
 

1במיה

New member
אוי ../images/Emo10.gifזוכרת את השלב הלא קל הזה

אני מבטיחה לך שזה ישתפר בקרוב
ההפרש בין הבנות שלי הוא שנתיים וחודש כשחזרתי עם שי מבית החולים בשבוע הראשון רוני עשתה לי את המוות (ובשבוע הזה היא הייתה עם אבעבועות רוח בבי)עד כדי כך שבכיתי אבל ממש בכי שהיא שונאת אותי והרסתי לה את החיים וכו'.. אין לי טיפת עזרה בעלי חוזר הבביתה ב22 ויוצא ב6 והעבודה לא גמישה במיוחד ואצלי המצב היה שכבר ביום הראשון שהשתחררנו יצאתי מהבית לאסוף את רוני מהגן... ובאמת בחודשים הראשונים הרגשתי שרוני מנסה לעשות כל מה שאפשר כדי לנסות אותי או להוציא אותי מדעתי
חשבתי שאני משתגעת לגמרי, מה היא לא עשתה לי?? ולפעמים כל כך התביישתי בגלל שהתפרצתי עליה או שאמרתי לה לא ודי בכל ה4-5 שעות שההינו יחד והרגשתי האמא הכי גרועה בעולם. לאט לאט זה משתפר הם גדלים ואני חייבת להגיד לך שיש הבדל רציני ביותר בין גיל שנתיים לשלוש . תחזיקי מעמד
 
למעלה