"קיץ המוות"
שלום, אני חדש בפורום, עוד לא הגבתי לעולם, אבל נדהמתי לראות פה הרבה סיפורים יפים. בכל מקרה, אני בתהליך של כתיבת סיפור חדש, אז חשבתי לפרסם כאן את הפרק הראשון. קריאה נעימה! "קיץ המוות" - פרק א' זה היה תחילת החופש הגדול, למעשה, היום הראשון של החופש הגדול, הייתי אז בן 16 וחצי, אני זוכר, שבאותו יום היה חם מאוד, שלא יכולתי לצאת מהבית, ולכן הסתגרתי בתוך הבית למשך כל היום. "אל תשכח לסדר את היום את החדר, אני רוצה שיובל יתרשם מהבית, שהוא יהיה נקי לחלוטין!" אמי אמרה. יובל, דודי מצד האמא, בעצם אחיה של אמי, נסע לשליחות בלונדון, הוא חי שם כבר כמעט כשנה, ומחר, הוא מגיע לביקור בן שבועיים. אמי נראתה לחוצה, היא ניקתה כל דבר שראתה, כל אבק, כל פירור- פתאום כל הבית היה מסודר; הסלון, המטבח, חדר המשחקים, אפילו חדר השינה של הוריי, או בעצם, ליתר דיוק, של אמי. אמי ואבי, דן, התגרשו כשהייתי בגיל 10. בהתחלה כשהם התגרשו, נכנסתי לדיכאון עמוק, היה לי קשה להשלים עם זה, 10 שנים הייתי רגיל לחיות עם הוריי, בסה"כ – אנחנו רק שלושה, אני הרי בן יחיד, ואחרי שאבי התגרש ועבר לגור בבית אחר, הרגשתי מועקה, קושי, הייתי בדיכאון, וגם ציוניי בבית הספר ירדו באופן משמעותי. בכל מקרה, אחר כך, הבנתי שאני חייב להתגבר על כך, ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. אחרי שהתגברתי על כך, התחלתי לבקר אותו כמעט בכל יום, כל כך אהבתי אותו, אני זוכר איך כל פעם שבאתי אליו הלכנו ביחד לקניון הצמוד לביתו. אבל כל זה היה פעם, מאז שהוא יוצא עם כלנית, החברה החדשה שלו, הוא לא מתעניין בי, וניראה כאילו הוא שכח ממני לגמרי, אין לכם מושג איזו הרגשה מרה זו, להסתכל לאביך בעיניים, ולראות שכל מה שהיה נעלם. עכשיו אני מבקר אותו פעם בהרבה זמן, הוא לא מתקשר אליי, ואין כמעט תקשורת בינינו. לפתע נשמע צלצול טלפון, זה היה יובל, דודי, הוא הזכיר לאמי שהוא בא מחר, והודיע לה שהוא יוצא בעוד כמה שעות לטיסה. שאר היום עבר כרגיל, ואז הגיע היום הגדול, לפחות של אמי, כי אני, את האמת, עם כל אהבתי אל יובל, לא התרגשתי כל כך. "אביחי, קום, קום...השעה כבר תשע, יובל צריך להגיע כל רגע!" שמעתי את קול אמי באוזן ימין. מי שמכיר אותי, יודע שאני יכול להמשיך לישון, ולישון...ולא להפסיק! אולם כמה שאני טיפוס ישנוני, ככה קוראים לי חבריי, אני סבור שאני גם טיפוס אנרגתי לא קטן. בלי ברירה, נאלצתי לקום, נעמדתי על רגליי ופתחתי את חלון חדרי, וקרני שמש חלשים חדרו אל חדרי. "הוא הגיע, הוא הגיע!" אמי אמרה בהתלהבות כשראתה מהחלון את מכוניתו של יובל. תוך כדי הליכה לסלון שמעתי שלוש נקישות על הדלת. "אני באה!" קראה אמי. במהירות הלבשתי עליי את החולצה השחורה שהייתה מונחת על הכסא ובינתיים יובל נכנס. "כמה זמן לא ראינו אותך!" אמרה אמי בהתלהבות תוך כדי שחיבקה אותו, היא חנקה אותו לגמרי, כך לפחות זה נראה, לפי פרצופו, ובינתיים הוא עשה לי שלום עם ידו, והחזרתי לו קריצה. התיישבנו בשולחן האוכל והתחלנו לאכול את האוכל שאמי אופה כבר כמה ימים. "אז מה אתה מספר?" שאלה אמי את אחיה. "הו, כמה סיפורים יש לי לספר לך, אם אתחיל עכשיו, זה לא ייגמר" השיב יובל. "מה...ואיך לונדון? הכל בסדר שם?" המשיכה אמי. "מעולה! טוב יותר מתמיד! עכשיו שיש לי גם מקום מגורים טוב, עבודה, ומשכורת טובה, אני חושב שאני יכול להגיד סוף סוף שאני באמת נהנה מהחיים" אמר תוך כדי בליסה של הקציצות שהכינה אמי. "התגעגעתי לאוכל שלך! הוא מצויין" בירך את אמי. "במיוחד בשבילך" אמרה תוך כדי שענתה לטלפון שצילצל. "נו, אז מה קורה אביחי?" יובל שאל אותי. "הכל כהרגלו, מאז שנסעת לא קרה שום דבר מיוחד" השבתי תשובה שיגרתית למדיי. "דיברתי כרגע עם רבקה" התפרצה אמי לאחר שסגרה את הטלפון. רבקה, היא חברת ילדות של אמי, הן חברות כבר יותר משלושים שנים! "היא הציעה לנו להצטרף אליה לטיול בצפון מחר" היא סיפרה. "מצוין! בואו ניסע!" יובל לא חיכה להזמנתה של אמי. "אביחי, אתה תבוא, נכון?" שאלה אמי, וסימנה לי להגיב בתשובה חיובית. "כן" עניתי באדישות, אבל לא באמת היה לי כוח לנסוע ליום של טיולים ושמש בצפון, זה לא שאני מכודא, פשוט חשבתי שבשבוע הראשון של החופש הגדול יהיה לי סוף סוף קצת שלווה, שאני אוכל להתאושש משנה מתישה של בית ספר. שעתיים אחר כך, יובל הלך לבקר אצל חבריו, זה לפחות מה שאני זוכר מהיום השני של החופש הגדול, היום האחרון השיגרתי בחופש הגדול.
שלום, אני חדש בפורום, עוד לא הגבתי לעולם, אבל נדהמתי לראות פה הרבה סיפורים יפים. בכל מקרה, אני בתהליך של כתיבת סיפור חדש, אז חשבתי לפרסם כאן את הפרק הראשון. קריאה נעימה! "קיץ המוות" - פרק א' זה היה תחילת החופש הגדול, למעשה, היום הראשון של החופש הגדול, הייתי אז בן 16 וחצי, אני זוכר, שבאותו יום היה חם מאוד, שלא יכולתי לצאת מהבית, ולכן הסתגרתי בתוך הבית למשך כל היום. "אל תשכח לסדר את היום את החדר, אני רוצה שיובל יתרשם מהבית, שהוא יהיה נקי לחלוטין!" אמי אמרה. יובל, דודי מצד האמא, בעצם אחיה של אמי, נסע לשליחות בלונדון, הוא חי שם כבר כמעט כשנה, ומחר, הוא מגיע לביקור בן שבועיים. אמי נראתה לחוצה, היא ניקתה כל דבר שראתה, כל אבק, כל פירור- פתאום כל הבית היה מסודר; הסלון, המטבח, חדר המשחקים, אפילו חדר השינה של הוריי, או בעצם, ליתר דיוק, של אמי. אמי ואבי, דן, התגרשו כשהייתי בגיל 10. בהתחלה כשהם התגרשו, נכנסתי לדיכאון עמוק, היה לי קשה להשלים עם זה, 10 שנים הייתי רגיל לחיות עם הוריי, בסה"כ – אנחנו רק שלושה, אני הרי בן יחיד, ואחרי שאבי התגרש ועבר לגור בבית אחר, הרגשתי מועקה, קושי, הייתי בדיכאון, וגם ציוניי בבית הספר ירדו באופן משמעותי. בכל מקרה, אחר כך, הבנתי שאני חייב להתגבר על כך, ולאט לאט התחלתי לחזור לעצמי. אחרי שהתגברתי על כך, התחלתי לבקר אותו כמעט בכל יום, כל כך אהבתי אותו, אני זוכר איך כל פעם שבאתי אליו הלכנו ביחד לקניון הצמוד לביתו. אבל כל זה היה פעם, מאז שהוא יוצא עם כלנית, החברה החדשה שלו, הוא לא מתעניין בי, וניראה כאילו הוא שכח ממני לגמרי, אין לכם מושג איזו הרגשה מרה זו, להסתכל לאביך בעיניים, ולראות שכל מה שהיה נעלם. עכשיו אני מבקר אותו פעם בהרבה זמן, הוא לא מתקשר אליי, ואין כמעט תקשורת בינינו. לפתע נשמע צלצול טלפון, זה היה יובל, דודי, הוא הזכיר לאמי שהוא בא מחר, והודיע לה שהוא יוצא בעוד כמה שעות לטיסה. שאר היום עבר כרגיל, ואז הגיע היום הגדול, לפחות של אמי, כי אני, את האמת, עם כל אהבתי אל יובל, לא התרגשתי כל כך. "אביחי, קום, קום...השעה כבר תשע, יובל צריך להגיע כל רגע!" שמעתי את קול אמי באוזן ימין. מי שמכיר אותי, יודע שאני יכול להמשיך לישון, ולישון...ולא להפסיק! אולם כמה שאני טיפוס ישנוני, ככה קוראים לי חבריי, אני סבור שאני גם טיפוס אנרגתי לא קטן. בלי ברירה, נאלצתי לקום, נעמדתי על רגליי ופתחתי את חלון חדרי, וקרני שמש חלשים חדרו אל חדרי. "הוא הגיע, הוא הגיע!" אמי אמרה בהתלהבות כשראתה מהחלון את מכוניתו של יובל. תוך כדי הליכה לסלון שמעתי שלוש נקישות על הדלת. "אני באה!" קראה אמי. במהירות הלבשתי עליי את החולצה השחורה שהייתה מונחת על הכסא ובינתיים יובל נכנס. "כמה זמן לא ראינו אותך!" אמרה אמי בהתלהבות תוך כדי שחיבקה אותו, היא חנקה אותו לגמרי, כך לפחות זה נראה, לפי פרצופו, ובינתיים הוא עשה לי שלום עם ידו, והחזרתי לו קריצה. התיישבנו בשולחן האוכל והתחלנו לאכול את האוכל שאמי אופה כבר כמה ימים. "אז מה אתה מספר?" שאלה אמי את אחיה. "הו, כמה סיפורים יש לי לספר לך, אם אתחיל עכשיו, זה לא ייגמר" השיב יובל. "מה...ואיך לונדון? הכל בסדר שם?" המשיכה אמי. "מעולה! טוב יותר מתמיד! עכשיו שיש לי גם מקום מגורים טוב, עבודה, ומשכורת טובה, אני חושב שאני יכול להגיד סוף סוף שאני באמת נהנה מהחיים" אמר תוך כדי בליסה של הקציצות שהכינה אמי. "התגעגעתי לאוכל שלך! הוא מצויין" בירך את אמי. "במיוחד בשבילך" אמרה תוך כדי שענתה לטלפון שצילצל. "נו, אז מה קורה אביחי?" יובל שאל אותי. "הכל כהרגלו, מאז שנסעת לא קרה שום דבר מיוחד" השבתי תשובה שיגרתית למדיי. "דיברתי כרגע עם רבקה" התפרצה אמי לאחר שסגרה את הטלפון. רבקה, היא חברת ילדות של אמי, הן חברות כבר יותר משלושים שנים! "היא הציעה לנו להצטרף אליה לטיול בצפון מחר" היא סיפרה. "מצוין! בואו ניסע!" יובל לא חיכה להזמנתה של אמי. "אביחי, אתה תבוא, נכון?" שאלה אמי, וסימנה לי להגיב בתשובה חיובית. "כן" עניתי באדישות, אבל לא באמת היה לי כוח לנסוע ליום של טיולים ושמש בצפון, זה לא שאני מכודא, פשוט חשבתי שבשבוע הראשון של החופש הגדול יהיה לי סוף סוף קצת שלווה, שאני אוכל להתאושש משנה מתישה של בית ספר. שעתיים אחר כך, יובל הלך לבקר אצל חבריו, זה לפחות מה שאני זוכר מהיום השני של החופש הגדול, היום האחרון השיגרתי בחופש הגדול.