קליפים בYUOTUBE

boy for pele

New member
קליפים בYUOTUBE

האם מישהו צילם/העלה/ראה קליפים ביוטיוב מההופעות של הקאמרית וOBLINS מבצעים את החומה? בתודה מראש.
 

RoieL

New member
יש לי תמונות משורה ראשונה ברעננה

אבל לא קליפים.
 

stupid F R O G

New member
זה בטח מקום טוב למצוא קליפ שאני צריכה

אני מחפשת כבר המון זמן את הקטע של הזמרת הג'ינג'ית המתותלת לשיר "אנדר בריק אין דה וואל" [אני חושבת שזה מההופעה בברלין] מישהו יכול בבקשה להביא לי קישור?
 
הנה רעיון מהפכני...

גשי לחנות המוסיקה הקרובה אליך, ורכשי את ה-DVD של ההופעה בברלין. יש לי הרגשה שתמצאי שם את מה שאת מחפשת.
 
דא עקא שהקטע איננו נמכר בנפרד מה-DVD

"צריכה" איננו רלבנטי לעניין זכותם של היוצרים לתמלוגים.
 

RoieL

New member
youtube

הוא השם של המקום שבו תוכלי לצפות בקטע אם תמהרי [בקרוב ימחקו דברים לא חוקיים משם]
 
אם אתה מעוניין -

כתבתי מאמר סיקור על המופע (גם אני ראיתי ברעננה). רציתי לפרסם אותו באיזה אתר, אבל בסוף הם החליטו לוותר עליו כי טענו שהוא קצת כבד... :) בכל מקרה, למכורים כבדים כמוכם הוא בטח לא ייראה כבד, אז הנה הוא בגירסתו המצומצמת (נתבקשתי פעמיים לקצר אותו. הוא היה אפילו יותר ארוך בהתחלה, רק שלא שמרתי את הגירסא הכי ראשונית לצערי, רק את זו שהיא גירסת ביניים). אשמח לשמוע את חוות דעתו של מי שהיה במופע (Roiel), ובכלל: ~*~ הפתיחה הנועזת והחגיגית של "החומה" מעולם לא נשמעה טוב יותר. כמה שניות של כלִי הנשיפה העדין והחששן שבהתחלה, ומיד הקטיעה הברוטאלית שלו, הנישאת על גלי הדיסטורשנים הצרמניים השוטפים ובולעים כל שריד וכל זכר ממנו. אלא שדבר אחד הוא לשמוע את ה"התנגשות" הזו באוזניות, ודבר אחר לגמרי הוא לצפות בתזמורת המונה כשלושה מנייני נגנים והנתונה למרותו של מנצח כבד ראש ותזזיתי שמבצעת את הפתיחה הזו להפליא, ואז נסוגה בבהלה לנוכח מתקפתם הנחושה של שלושה גיטריסטים מחושמלים היודעים כי יש להם הרבה כאב לבטא. רבות ניתן לכתוב על הקשר המרתק הזה שבין מוסיקת הרוק למוסיקה הקלאסית, אך קצרה היריעה. די יהיה אם כן אם נזכיר שזרם הרוק המתקדם שלהקת פינק פלויד היתה מחלוציו ומאומניו הבולטים – הבין כבר לפני כארבעים שנה שהחלוקה הדיכוטומית הזו היא בעוכרינו, ושמשיתוף פעולה בין הקשישים המבושמים של המוסיקה הקלאסית לבין פרחחי הרוק החשמליים אפופי העשן – רק טובה תצמח. כך זכינו לז'אנרים ותתי ז'אנרים רבים שהתפתחו מן הרוק המתקדם, ושיצרו סינתזות שונות בין העולמות הרחוקים לכאורה הללו, ובין היתר גם ליוזמות מעניינות ומפתיעות, כמו המופע המרהיב המשותף של להקת הרוק הכבד "מטאליקה" והתזמורת הסימפונית של סן-פרנסיסקו משנת 99'. והנה הגיע תורנו. בימים אלו עולה ברחבי הארץ מופע מחווה מיוחד ליצירה המיתולוגית "החומה" מאת פינק פלויד, המבוצע ע"י התזמורת הקאמרית הישראלית ולהקת הרוק 'אובלינס'. מובן שבתור מעריץ פינק פלויד מושבע, וכן בתור שומע אדוק של מוסיקה קלאסית לא יכולתי להרשות לעצמי לפספס יוזמה מבורכת שכזו, וזאת על אף מאה וחמישים השקלים מהם נאלצתי להיפרד לטובת העניין. וכך מצאנו עצמנו ביום חמישי שעבר באמפי פארק ברעננה, אני ועוד חבר, ישובים בכיסאות מצויינים במרכז האמפי ונהנים מן האווירה: שמץ מאווירת ה"וודסטוק" שהיתה ממש לפני שנה בהופעת הענק של רוג'ר ווטרס בנווה שלום עמד באוויר. "קבוצת התמיכה" של מעריצי הפלוידים נקבצה שוב: אנשים מכל רחבי הארץ, בכל הגילאים כולם. מילדים בני עשר שכבר גילו את האור ועד לקשישים בעשורים המאוחרים של חייהם, שבצעירותם זכו להיחשף לגדולה המוסיקלית הזו. חולצות של פינק פלויד ושל ההופעה של רוג'ר ווטרס בכל אשר תביט, וגם תיירים מחו"ל ומעריצים נאמנים, שלא מחמיצים שום הופעה משום סוג. בחצי השעה שהיתה לנו נתתי לידידי סקירה רחבה על האלבום "החומה" והרקע שלו: האלבום, שנכתב רובו ככולו ע"י בסיסט הלהקה לשעבר – רוג'ר ווטרס – הוא אופרת רוק: מעין מחזמר, המכיל דמויות ועלילה פשוטה. במרכזו נמצאת דמותו של האנטי-גיבור "פינק" – אומן הרוק ההולל והמתוסבך, שעקב טראומות ילדותו וסחרור הצלחתו, יחד עם אטימותם של האנשים עימם הוא עובד ונפגש בבגרותו – הולך ונדחף אל מעבר לסף השפיות השברירי. פינק קורס אט אט לתוך עצמו, והולך ונפרד מיכולתו לתקשר עם העולם ועם עצמו. ובקיצור – בונה סביבו, לבנה אחר לבנה, את "החומה" המטאפורית שהעניקה לאלבום מרטיט ושותת כאב זה את שמו. האלבום מבוסס על פרטים אוטוביוגרפיים וביוגרפיים רבים השאובים מחייו של ווטרס עצמו, ושל סיד בארט - חברו ומי שהקים עימו את הלהקה ואיבד את שפיותו עקב השימוש בסמים. מובן כי האתגר שלקחו עם עצמם מארגני המופע היה בסדר גודל כזה שלא יוכלו לעמוד בו: מובן כי מן הבחינה המוסיקלית-ביצועית כמעט בלתי אפשרי להיכנס לנעליהם של הפלוידים, והם עוד הוסיפו אתגר על אתגרם, וביקשו להדגיש גם את הפן וויזואלי, ובכך להתחקות במשהו אחר הופעות "החומה" האקסטראוואגאנטיות של תחילת שנות השמונים – הופעות חסרות תקדים, שבסופו של דבר מרוב פעלולי במה, תאורה, סאונד ואפקטים גרמו ללהקה הפסדים. השעטנז שעל הבמה נראה הזוי מעט: התזמורת הקמארית והמנצח בחליפות ערב הדורות, ימינה מהם – הרכב הרוק "אובלינס", ומימינם – מקהלת הילדות והנערות הנפלאה 'בת-קול' בתלבושת אחידה ילדותית וחיננית. הסולן אוליב התחיל את המופע לבוש במיטב הסטראוטיפים של עולם הרוק - העור, השחור, הברזלים, חוסר השרוולים וכו', ובמהלך המופע החליף תלבושות מספר פעמים, ותפקד גם כשחקן. (המשך בפוסט הבא. מסתבר שיש הגבלה על כמות התווים בכל פוסט...)
 
(המשך המאמר)

ההופעה היתה מדוייקת. למעט מילה או שתיים לא זיהיתי שום טעות במילות השירים. גם המוסיקה שאפה להידמות כמה שיותר למקור, בלי יותר מידי אינטרפרטציות, שעם כל הכבוד לנגנים, שבהחלט עשו עבודה טובה, מן הסתם לא היו מחמיאות למקור (בתור דוגמא נציין את סולו הגיטרה השני בשיר "Comfortably numb" – ללא ספק אחת מאבני הבוחן הקשות, שזכתה לעיבוד באורך של כשתי דקות ע"י הגיטריסטים. התעוזה והאומץ היו מפתיעים, אך איכות הביצוע לא עמדה בציפיות ולא היתה מספיק אמינה). ה"פלייליסט" הכיל את כל השירים כפי שהם מופיעים באלבום (למעט השיר "Empty spaces" שבוצע בגירסתו המורחבת כמו בסרט. הסרט "החומה" בכיכובו של בוב גלדוף יצא כשנתיים לאחר יציאת האלבום אשר היווה בעצם את פסקולו). הסולן עשה עבודה מצויינת בזכות היכולות הווקאליות המצויינות שלו, והביטחון העצמי מעורר ההתפעלות שהפגין בקטעים בהם צרח וייבב כווטרס (כמו בשיר הסיום "The trial", או כשפינק יוצא מכליו והורס את דירתו בשיר "One of my turns"). עם זאת, בחלק מן המקרים נדמה היה כי הוא מזייף קלות או נשמע מעט יומרני. אז מדוייק אמרנו. אבל בנקודה זו מצויה גם אחת החולשות הגדולות של המופע, שהיה קצת קפוא, נוקשה, מלאכותי משהו. לא הצלחתי לצלול ולזרום פנימה לתוך "החומה", לבנה אחר לבנה, בדומה לחווית השמיעה של האלבום. התיאור ההולם יותר לחוויה היה זה של תזמורת המנגנת את רצועות האלבום באופן מסודר, סטרילי, אחת אחרי השניה, עם הפסקות קלות בין רצועה לרצועה, משל היה מדובר במעבר בין פרקיה השונים של יצירה קלאסית. מפגש הנפץ הזה בין הרוק למוסיקה הקלאסית הוא מסובך. הדיסוננס התחיל אצלי כבר מהדקות הראשונות, בהן חשתי באנרגיות הזורמות אלי מן הגיטרות והתחלתי להניע את כל גופי בהתאם ולנגן על גיטרות ותופים דמיוניים...בכיסא הפלאסטיק המסודר, שורה 12 ב'. בעיה. והבעיה הזו נמשכה לכל אורך המופע, כשלא הצלחתי להבין בסופו של דבר אם אני נמצא בקונצרט מחוייט ומעונב, או במופע רוק חשמלי ומיוזע. מארגני המופע שיוו לו אופי הנוטה יותר לכיוון ה"קונצרטי", בעוד שמוטב היה לו נעשה המופע כמופע רוק לכל דבר, המכיל בנוסף גם תזמורת קאמרית. במיוחד כשבקטעים רבים, אם לא ברוב חלקי המופע, לא ניגנה התזמורת הקאמרית כלל, או לפחות, לא היתה מורגשת במיוחד, והמנצח פשוט ישב וחיכה. פספוס נרשם גם באשר לכוריאוגרפיה, למחול ולמשחק. אמנם היו מספר קטעי כוריאוגרפיה מרשימים, שביטאו להפליא את התכנים שנוגנו והושרו, וגם ידעו להפתיע ולרגש (וכאן אמנע מפירוט יתר ע"מ שלא לחטוא ב"ספויילרים"...). בחלק מן הקטעים ניכרה השפעה ברורה של סצנות מהסרט. מצד שני, דווקא תחום זה שהיה יכול לשדרג פלאים את המופע – לא פוּתח מספיק. מעבר לכמה הפתעות וכמה שנינויות צפויות לא התרגשתי יותר מידי. בשיר st" Young Lu" – העוסק בחיי ההוללות וההפקרות המינית של כוכבי הרוק – סצנת המחול הסתכמה בעיקר בשתי בחורות הלבושות במשהו המגדיר מחדש את ה"מינימאלי", ושעיקר ה"מחול" שלהן התמצה בתנועות פיתוי וולגריות. יש לציין, עם זאת, שבסרט "החומה" הסצנה אף בוטה הרבה יותר. ובכל זאת, המופע היה חווייה מענגת, בזכות הקטעים בהם הקמארית כן ניגנה. הבולטים ביותר היו כמובן אלו שמלכתחילה נכתבו לְתזמורת, ושגם באלבום האולפן הם מבוצעים ע"י תזמורת, כמו "Vera", "Bring the boys back home", "Nobody home" וכמובן וכמובן – "The trial" המטלטל והסוחף החותם את האלבום, בו הביצוע של הקמארית היה ראוי לתשואות, לא פחות. בסופו נעמד הקהל על רגליו במחיאות כפיים סוערות. הנשימה נעתקה למראה הנס המתחולל למול עיניך: כל קשתות הכינורות המונפות באחת, כלי הנשיפה הנוצצים, וגבו הכפוף של המנצח המאיים במקלו והמרביץ את תורתו באוויר הפארק כולו, כמנסה לאלף את ההוויה כולה להישמע לצלילים שהוא יודע שיש להפיק. ההיבט האחרון שלא ניתן להתעלם ממנו הוא ה'ישראליות' ששוב שלטה בכול, וישפוט הקורא אם לחיוב או לשלילה. לדוגמא: במרכז הבמה היתה תפאורה של חומה, ובראשה בד לבן עליו הוקרנו לכל אורך המופע קטעי ווידאו שונים, בעיקר מהסרט, כמיטב המסורת של הופעות הפינק פלויד. מול המסך הזה היתה מעין מרפסת, כמו זו שפינק עומד עליה במהלך הסרט כשהוא משלהב את קהל מאזיניו. והנה השלומיאליות הישראלית: המסך היה קטן ובעל צורה מתמיהה של טרפז, והמרפסת והמיקרופון שניצב עליה הטילו את צילם על המסך. זווית ישראלית נוספת היתה בהקרנות הווידאו עצמן, שבשני קטעים הראו דברים ממרכז ההווייה הישראלית, אחד מהם גם אקטואלי ובוער ביותר, מלב הקונצנזוס, שאף כי היה קשור רק באופן עקיף ביותר לתוכן השיר שבמהלכו הוקרן – עדיין היה בו כדי לחמם את הלב הישראלי הקולקטיבי. ומחדל הסיום – מלודיית כלִי הנשיפה העדין המתנגנת בסופו של האלבום, הזהה לזו שבהתחלה - לא נוגנה. להערכתי וויתרו עליה חברי הקאמרית באופן ספונטאני, משראו כי הקהל כולו כבר עומד ומריע ללא הפסק ואנשים רבים אף קמים והולכים. ואז, לאחר כל כובד הראש לו נדרש הצופה במהלך המופע והקידות המכובדות, נתלה לפתע הסולן על כתפיהם של חבריו והתחיל להשתולל. התברר שהיה זה יום הולדתו, ומנצח הקאמרית הודיע על כך במיקרופון ואיחל לו מזל טוב. אחת מנערות המקהלה ניגשה אליו והגישה לו בלונים, והקאמרית ניגנה לו כהפתעה נעימת ניצחון חפוזה ושְמחה שאת השניות הראשונות שלה לא ניתן היה לשמוע שכן כבר כובו אמצעי ההגברה (והודלקו שוב לצורך "מסיבת ההפתעה"). רק בישראל כבר אמרנו? לסיכום – המופע היה מושקע, נהדר, מרשים. המחווה היתה מכובדת. ניתן היה לעשות אותה טובה הרבה יותר, והמסקנה היא לפיכך בהכרח אחת משתיים: או שבישראל לא מסוגלים ליותר מכך, או שפשוט כל מחווה ועיבוד שייעשו, ויהיו מושקעים ככל שיהיו, לעולם יעמדו בצילו של המקור, בצילם של פינק פלויד האגדיים. ובכל זאת – שווה לראות. פריט חובה באוסף של כל מעריץ. מנצח: ניצן ליבוביץ' סולן: Olive עיבודים מוסיקליים: אריה בר-דרומא ~*~ אשמח לקבל ביקורת. שבת שלום!
 
למעלה