blue fragments
New member
קנאה. זה תמיד רע.
יש מצבים שאני פשוט שונא את עצמי. שונא את דרך ההתנהגות שלי. יש ימים שאני פשוט לא מוכן להתעורר בבוקר, רק כדי לא לראות אותה מסתובבת עם אחרים, אנשי מילואים, או סתם חיילים מהיחידה. לראות אותה מסתגרת במרפאה עם חיילים, ולדעת שהיא לא עושה שם שום-דבר שאסור לה, שום דבר שיראה בעיני כ "מוגזם", ועובר את גבולות סמכותה כחובשת, ובכל זאת - לקנא. ככה קוראים לזה היום. לקנא. אני אדם קנאי, וקשה לי עם זה. אני אדם קנאי, וזה הורג אותי, במלוא המובן הרציני והמשתמע מהמילה. אני חייל, שהתאהב בחובשת היחידתית שלו. הכל התחיל לפני מספר חודשים, כאשר הגעתי ליחידה בה אני משרת היום. כולם היו כל-כך נחמדים, כולם חייכו אלי, ושלחו מבטים השואלים לשלומי, וחייכתי אליהם חזרה. חייכתי, כי רציתי להתחיל ברגל ימין. ובאמת, התחלתי ברגל ימין. אנשים כל-כך נחמדים לפעמים. המפקד שלי ערך לי הכרות עם כל חיילי היחידה, והסביר לי את תפקידו של כל אחד מהם. המון לחיצות ידיים היו שם, והמון חיוכים נזרקו לאויר. נשמתי עמוק לפני כל היכרות עם בנאדם, כי בכל זאת, עם חלקם אני עומד לבלות את שלוש השנים הבאות שלי. שלוש שנים שכל-כך ישפיעו על מהלך החיים שלי, וכל-כך יהיו קצרים. הנה יוני, המב"ס. אותו דווקא לא אהבתי, כי הוא רגזן, וחוסך ביחס סימפטי לחיילי היחידה, אבל התגברתי על זה. אחרי הכל, אני לא אצטרך לשהות במחיצתו במהלך השהות שלי פה. הנה גם כל החבר´ה מהמחלקה שלי, מחייכים אלי, ולוחצים לי יד. והנה כל האנשים מהמחלקות השכנות. הכל היה כל-כך נחמד, וכל-כך שליו, עד שהגענו לשם, למרפאה. מין קראוון מאולתר כזה, אבל נחמד. חמים בפנים, וריח של בתי חולים חודר לחושיו של כל הנכנס בשעריה. ריח חמצמץ-משהו, המשרה אוירה של סטריליות ונקיון. "גל, תכיר - זוהי אנה, החובשת ביחידה. אנה, זה גל - חייל חדש" , אמר המפקד שלי. נאלמתי דום. הגוף שלי קיבל פיק לכמה שניות, אבל התאוששתי, כדי שלא יראו. שלא יחשדו. כל-כך יפה, כל-כך תמימה. נשמה טובה. לחצתי לאנה את היד. היד שלה היתה חמה. לחיצת היד שלנו נמשכה כמה שניות, בזמן שהכרנו אחד את השניה קצת יותר לאט ובנוח. "אני אשאיר אתכם לבד. תפתחי לו בבקשה תיק-רפואי, אנה..." הוא אמר, ויצא מהמרפאה. התאהבתי בה. ונהייתי קנאי. בכל פעם שהיא מדברת עם אחד החיילים בבסיס, אני מתחיל לקנא, ומיד אחר-כך מתחיל לשנוא את עצמי על-כך, אבל אז מנסה לנחם את עצמי, שזה לא בשליטתי, וכמו אדם הלוקה בשכלו, מתחיל לריב עם עצמי. אבל בכל זאת, קנאי. פעם אחת נכנס חייל למרפאה, וראיתי את אנה סוגרת את הדלת. התחלתי לחשוב מה כבר הולך לקרות שם, והתחלתי לאכול את עצמי, עם סכין ומזלג. כל-כך כאב לי שאותו חייל זוכה להיות איתה במרפאה עכשיו, ואלוהים יודע מה הם הולכים לעשות שם. עמדתי מהצד והסתכלתי על דלת המרפאה. לאחר כעשר דקות החייל יצא משם, וכשהוא יצא, ראיתי שיש לו תחבושת על הרגל. לפי מה שהבנתי, המיטה נפלה לו הרגל, והוא נצרך לטיפול רפואי. ברור, שהתחלתי לצעוק על עצמי, ש "איך יכולת לחשוד בה", ו "מה קרה לך?! נראה לך שהיא מופקרת?!", והתחלתי לשנוא את עצמי, על הקנאות שלי. ואני יודע שאסור לי. אסור לי לקנא. אסור לי לקנא, כי יש לה חבר, אבל אני אוהב אותה! יתרה מכך, הקשר של אנה ושלי, הוא הקשר הכי חזק מבין כל חיילי היחידה, ואני כל-כך שמח על כך. כל-כך שמח על כל שניה שאנחנו מדברים, על כל שניה שאנחנו יושבים ביחד. לפעמים, בא לי פשוט לחבק אותה, ופעם אפילו התחבקנו. הריח שלה נשאר על הבגדים שלי. היא האישה שאני רוצה שתגדל את הילדים שלי, היא האישה שאיתה אני רוצה לחיות. היא האישה שאני אוהב. היא האישה שיש לה חבר, ושלפעמים אני מרגיש כאילו אני כופה עליה את שיחות הטלפון שלנו, ואת המפגשים התכופים שלנו. אני יודע שאני סתם מחפש לשמוע דברים שאני כל-כך רוצה לשמוע, כמו "אם לא בא לך לדבר, פשוט תנתקי", ואז לשמוע את המשפט שכל-כך טוב לי לשמוע "אתה יודע שאני רוצה לדבר!". אבל רע לי איתה, כשאנחנו בבסיס. היא כל-כך נחמדה לאנשים, שהיא גורמת לאנשים לחבב אותה במהירות, ואז אני מתחיל לקנא. לא יודע במה, אבל אני מתחיל לקנא, וזה כל-כך רע לי. בכל פעם שהיא מדברת עם מישהו, אני חושב שתוך שעה הם כבר יהיו מחובקים במיטה, ואז אני כועס על עצמי, שדבר ראשון אני מקנא, וזה אסור לי, כי אלו החיים שלה, ודבר שני, כי יש לה חבר, ואני כלום בשבילה. החששות שלי אסורים כלפיה. רע לי. רע לי מקנאה, הלב שלי אוכל את עצמו בביסים מדודים, ואני מקנא. לא רוצה לראות אותה מטפלת בחיילים חולים, לא רוצה לראות אותה תופסת שיחה עם אנשים מהיחידה, לא רוצה לראות אותה יושבת בחדר האוכל ליד אנשים אחרים. לא רוצה לקנא. מותר לה לעשות כל שעולה בדעתה, ואין לי שום זכות להתערב. ואני מתערב. אני מקנא. הלוואי, והיא לא היתה קיימת. או שלא.
יש מצבים שאני פשוט שונא את עצמי. שונא את דרך ההתנהגות שלי. יש ימים שאני פשוט לא מוכן להתעורר בבוקר, רק כדי לא לראות אותה מסתובבת עם אחרים, אנשי מילואים, או סתם חיילים מהיחידה. לראות אותה מסתגרת במרפאה עם חיילים, ולדעת שהיא לא עושה שם שום-דבר שאסור לה, שום דבר שיראה בעיני כ "מוגזם", ועובר את גבולות סמכותה כחובשת, ובכל זאת - לקנא. ככה קוראים לזה היום. לקנא. אני אדם קנאי, וקשה לי עם זה. אני אדם קנאי, וזה הורג אותי, במלוא המובן הרציני והמשתמע מהמילה. אני חייל, שהתאהב בחובשת היחידתית שלו. הכל התחיל לפני מספר חודשים, כאשר הגעתי ליחידה בה אני משרת היום. כולם היו כל-כך נחמדים, כולם חייכו אלי, ושלחו מבטים השואלים לשלומי, וחייכתי אליהם חזרה. חייכתי, כי רציתי להתחיל ברגל ימין. ובאמת, התחלתי ברגל ימין. אנשים כל-כך נחמדים לפעמים. המפקד שלי ערך לי הכרות עם כל חיילי היחידה, והסביר לי את תפקידו של כל אחד מהם. המון לחיצות ידיים היו שם, והמון חיוכים נזרקו לאויר. נשמתי עמוק לפני כל היכרות עם בנאדם, כי בכל זאת, עם חלקם אני עומד לבלות את שלוש השנים הבאות שלי. שלוש שנים שכל-כך ישפיעו על מהלך החיים שלי, וכל-כך יהיו קצרים. הנה יוני, המב"ס. אותו דווקא לא אהבתי, כי הוא רגזן, וחוסך ביחס סימפטי לחיילי היחידה, אבל התגברתי על זה. אחרי הכל, אני לא אצטרך לשהות במחיצתו במהלך השהות שלי פה. הנה גם כל החבר´ה מהמחלקה שלי, מחייכים אלי, ולוחצים לי יד. והנה כל האנשים מהמחלקות השכנות. הכל היה כל-כך נחמד, וכל-כך שליו, עד שהגענו לשם, למרפאה. מין קראוון מאולתר כזה, אבל נחמד. חמים בפנים, וריח של בתי חולים חודר לחושיו של כל הנכנס בשעריה. ריח חמצמץ-משהו, המשרה אוירה של סטריליות ונקיון. "גל, תכיר - זוהי אנה, החובשת ביחידה. אנה, זה גל - חייל חדש" , אמר המפקד שלי. נאלמתי דום. הגוף שלי קיבל פיק לכמה שניות, אבל התאוששתי, כדי שלא יראו. שלא יחשדו. כל-כך יפה, כל-כך תמימה. נשמה טובה. לחצתי לאנה את היד. היד שלה היתה חמה. לחיצת היד שלנו נמשכה כמה שניות, בזמן שהכרנו אחד את השניה קצת יותר לאט ובנוח. "אני אשאיר אתכם לבד. תפתחי לו בבקשה תיק-רפואי, אנה..." הוא אמר, ויצא מהמרפאה. התאהבתי בה. ונהייתי קנאי. בכל פעם שהיא מדברת עם אחד החיילים בבסיס, אני מתחיל לקנא, ומיד אחר-כך מתחיל לשנוא את עצמי על-כך, אבל אז מנסה לנחם את עצמי, שזה לא בשליטתי, וכמו אדם הלוקה בשכלו, מתחיל לריב עם עצמי. אבל בכל זאת, קנאי. פעם אחת נכנס חייל למרפאה, וראיתי את אנה סוגרת את הדלת. התחלתי לחשוב מה כבר הולך לקרות שם, והתחלתי לאכול את עצמי, עם סכין ומזלג. כל-כך כאב לי שאותו חייל זוכה להיות איתה במרפאה עכשיו, ואלוהים יודע מה הם הולכים לעשות שם. עמדתי מהצד והסתכלתי על דלת המרפאה. לאחר כעשר דקות החייל יצא משם, וכשהוא יצא, ראיתי שיש לו תחבושת על הרגל. לפי מה שהבנתי, המיטה נפלה לו הרגל, והוא נצרך לטיפול רפואי. ברור, שהתחלתי לצעוק על עצמי, ש "איך יכולת לחשוד בה", ו "מה קרה לך?! נראה לך שהיא מופקרת?!", והתחלתי לשנוא את עצמי, על הקנאות שלי. ואני יודע שאסור לי. אסור לי לקנא. אסור לי לקנא, כי יש לה חבר, אבל אני אוהב אותה! יתרה מכך, הקשר של אנה ושלי, הוא הקשר הכי חזק מבין כל חיילי היחידה, ואני כל-כך שמח על כך. כל-כך שמח על כל שניה שאנחנו מדברים, על כל שניה שאנחנו יושבים ביחד. לפעמים, בא לי פשוט לחבק אותה, ופעם אפילו התחבקנו. הריח שלה נשאר על הבגדים שלי. היא האישה שאני רוצה שתגדל את הילדים שלי, היא האישה שאיתה אני רוצה לחיות. היא האישה שאני אוהב. היא האישה שיש לה חבר, ושלפעמים אני מרגיש כאילו אני כופה עליה את שיחות הטלפון שלנו, ואת המפגשים התכופים שלנו. אני יודע שאני סתם מחפש לשמוע דברים שאני כל-כך רוצה לשמוע, כמו "אם לא בא לך לדבר, פשוט תנתקי", ואז לשמוע את המשפט שכל-כך טוב לי לשמוע "אתה יודע שאני רוצה לדבר!". אבל רע לי איתה, כשאנחנו בבסיס. היא כל-כך נחמדה לאנשים, שהיא גורמת לאנשים לחבב אותה במהירות, ואז אני מתחיל לקנא. לא יודע במה, אבל אני מתחיל לקנא, וזה כל-כך רע לי. בכל פעם שהיא מדברת עם מישהו, אני חושב שתוך שעה הם כבר יהיו מחובקים במיטה, ואז אני כועס על עצמי, שדבר ראשון אני מקנא, וזה אסור לי, כי אלו החיים שלה, ודבר שני, כי יש לה חבר, ואני כלום בשבילה. החששות שלי אסורים כלפיה. רע לי. רע לי מקנאה, הלב שלי אוכל את עצמו בביסים מדודים, ואני מקנא. לא רוצה לראות אותה מטפלת בחיילים חולים, לא רוצה לראות אותה תופסת שיחה עם אנשים מהיחידה, לא רוצה לראות אותה יושבת בחדר האוכל ליד אנשים אחרים. לא רוצה לקנא. מותר לה לעשות כל שעולה בדעתה, ואין לי שום זכות להתערב. ואני מתערב. אני מקנא. הלוואי, והיא לא היתה קיימת. או שלא.