והנה השיר שלך כאן....
ג'קסון, העתקתי את השיר לכאן ואתחיל בצעדים קטנים. ילדות * זו הכותרת ונדון בה בהמשך. מהשאול הגעתי. מחשיכה עיוורת. * להתחיל שיר בשורה שבה שני משפטים קצרים ונפרדים, לא טוב, לא מומלץ. מילדים פעורי מבט שלא הכירו מציאות אחרת. מאכזבה. מהטירוף. ** כל הקטע הזה עובר קטוע. משפטים קצרים. כמעט כמו מורס. מרוב האלימות הקשה המיוסרת גם אני כבר לא יכולתי הכיל יותר עוד רגש אין בי עוד לתת. ******* הנה הבית הראשון ובואי נראה מה אפשר לעשות איתו. הגעתי מהשאול מהאכזבה, מהטירוף. האלימות קשה ומיסרת - אני כבר לא יכולה להכיל רגש. אין בי עוד לתת. אלו המלים שלך, רק צמצמתי מעט, ואת השורה עם הילדים אמנן הורדתי, אבל קראי את הבית ותראי אותם כאן בין השורות. הבית קצר, תצמציתי, במבנה שירי ומעביר את מה שרצית להעביר. בד"כ אני לא מאמינה בדרך הזו לשכתב למישהו, אבל אני חורגת במקרה הזה כדי לתת לך כוון במקום להסביר ארוכות. בהצלחה. פצעים מעשה אדם (סיגריות!) על ילדי הקטון האומלל שמפנה אלי עיניו הגדולות ובתוכן זעם. והוא הן יודע, פעוטי בן השש שלעולם לא אוכל הבין את אשר שגרם לעיניו היפות לאבד מבטן התמים. והוא זקן ממני. והוא מניח ידיו על ידי והוא האומר לי בשקט: "אל תדאגי." ואני מתתי אלף מיתות עד שהעזתי בו להביט והוא ילד. רק ילד. לא חטא מעולם לאיש. אל ביתי חזרתי. אל מחוזות השקט. אימי על נרות השבת מברכת. אבי לצידה עומד. משהו בי נרגע. אך בעת שאביט אל שלהבות הנרות יצליפו בי כשוט מראה עיניו הקרועות של ילדי הקטון, האומלל, הפעוט אלוהים. לא אוכל שוב ברך הנרות. מהשאול הגעתי. מחשיכה עיוורת. מילדים פעורי מבט שלא הכירו מציאות אחרת. מאכזבה. מהטירוף. מרוב האלימות הקשה המיוסרת גם אני כבר לא יכולתי הכיל יותר עוד רגש אין בי עוד לתת.
