קערת העץ...

[אורית הלפרין]

../images/Emo25.gif../images/Emo25.gif סיגלוש

 

[סיגל לוי]

קערת העץ...

כאשר איש זקן נותר בטדד ולא היה יכול לטפל בעצמו, בנו לקח אותו אל ביתו וטיפל בו יחד עם כלתו ובנו בן הארבע, ידיו של האיש רעדו, ראייתי הייתה חלשה והליכתו לא יציבה. מדי ערב כאשר ישבה המשפחה סביב השולחן לארוחת הערב, הקשה עליו מצבו של הזקן, ולא יכול היה לאכול. בגלל ידיו הרועדות נפלו מאכלים ממזלגו, אכילתו הייתה קולנית והשתייה נשפכה מכוסו

. בנו וכלתו התעצבנו

מהבלאגן שנוצר. "אנחנו חייבים לעשות משהו בקשר לסבא", אמר בנו, "הספיק לי מהחלב על הרצפה אכילתו המגעילה והמפות המלוכלכות". הציבו הבן והכלה שולחן קטן בפינת המטבח ושם ערכו את השולחן לסבא, והושיבו לבדו, בזמן שיתר המשפחה הסבה סביב השולחן הגדול. השולחן של סבא היה מעץ גלוי, בעוד השולחן הגדול היה מכוסה מפת בד יפה, ומאחר שהסבא שבר מספר צלחות חרסינה, הגישו את ארוחתו בצלחת עץ. הזקן ישב לבדו על יד השולחן הגס, כאשר הביטו בו בנו וכלתו, ראו מדי פעם דמעה בפינת עיניו

. למרות זאת, המילים היחידות שאמרו לו היו דברי נזיפה כאשר הפיל מזלג או מאכל. נכדו בן הארבע הסתכל על כל זה בשקט, יום אחד לפני ארוחת הערב ראה האב את בנו הקטן משחק עם חתיכת עץ על הרצפה. שאל האב את בנו עם חיוך לפשר מעשיו. הילד ענה לאביו ברצינות רבה: "אני מכין לך ולאמא קערות עץ כדי שיהיה לכם במה לאכול כאשר אגדל". המילים הכו בהוריו כמו מכת

, דמעות

החלו לזלוג על לחייהם, למרות שלא נאמרה מילה, שניהם ידעו מה לעשות. באותו הערב האב לקח את הסב בידו והביא אותו בעדינות לשולחן המשפחה. בשארית ימיו אכל את כל ארוחותיו עם המשפחה, ומעולם לא גערו בו אם האוכל או המזלג נשרו מידיו והרצפה או המפה התלכלכו. בדרך החיוב נלמד מכך שלא משנה מה קורה וכמה נראה גרוע היום, החיים ממשיכים ומחר יכול להשתפר המצב. למדתי שלא משנה מה יחסך עם הוריך, הם יחסרו לך כאשר ילכו לעולמם. למדתי ש"להתקיים" הוא לא בהכרח "לחיות".