קפה ברד
שלום, אני מוסא, אכלן כפייתי. זאת כמעט הפעם הראשונה שאני כותב כאן, ואת הדברים הבאים כתבתי אתמול בבלוג שלי (בתפוז. נקרא "אכלן כפייתי"). חשבתי לי שזה מתאים לפורום הזה, אז בבקשה: =========================================================== אני אוהב לשתות קפה ברד. זה בהימנעות שלי. כאילו. כזה בערך. יש בזה חלב וסוכר (וכמובן מים וקרח) ואין לי בעיות עם חלב וסוכר. אני לא משתגע מצריכת סוכר. זה לא גורם לי כמיהות, זה לא גורם לי לרצות עוד סוכר או לחרוג מתוכנית האוכל שלי. אבל: זה מנהל אותי, כי אני מתכנן איך ואיפה ומתי. וזה אומר שאולי סוכר הוא לא חומר בשבילי וחלב הוא לא חומר, אבל קפה ברד הוא חומר - לא חומר ששולח לחומרים אחרים, אבל חומר ששולח אל עצמו. אז מה המסקנה? המסקנה ברורה כאגלי מים על כוס קפה ברד: להתרחק. אז למה לי היא לא כל כך ברורה? כי אני אכלן כפייתי. אני מוסא אכלן יתר כפייתי. נעים מאוד (?!) אז בתור אכלן כפייתי ותיק (בערך כמו המדינה) אני צריך להוריד את החומר הזה מסדר היום. קפה? בסדר. ברד? בסדר. קפה ברד? לא!! אבל אני לא רוצה!!!!!! אני אוהב את הקפה-ברד-מניאק הזה. הגרון נחנק לי עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, כי הגרון שלי לא רוצה להיות אכלן כפייתי. הגרון שלי רוצה להיות בן אדם נורמלי שעובר ליד מקום שמוכרים בו את המניאק הזה ואומר: ואללה בא לי קפהברד, וקונה ושותה (ולא אוכל את זה בלשון ובשיניים ובחיך ובחניכיים כאילו שזה היה עוף בגריל) והולך הלאה ושוכח מזה עד שהוא עובר עוד פעם אחרי שבועיים באיזה מקום שיש בו המניאק הזה ואומר: ואללה שתיתי עכשיו קפה בבית, לא ממש בא לי הקפהברד הזה. והגרון נחנק לי כי אני רוצה עכשיו ללכת לקנות קפהברד ולהרגיש אותו בכל המקומות שפירטתי לעיל. והגרון נחנק לי כי אני לא רוצה לוותר על המלעון הזה. והגרון נחנק לי כי אני יודע שאני צריך. והגרון נחנק לי כי אני יודע כמה מחשבות אני עוד אבזבז על הזבל הזה, אם אני לא אפול עכשיו על הברכיים שלי ואבקש מכוח ידידי: עשה טובה, כוח חמוד שלי, עשה טובה ותעזור לי להתחייב שרק להיום, שרק להדקה, אני לא אשתה את זה. מוסא
שלום, אני מוסא, אכלן כפייתי. זאת כמעט הפעם הראשונה שאני כותב כאן, ואת הדברים הבאים כתבתי אתמול בבלוג שלי (בתפוז. נקרא "אכלן כפייתי"). חשבתי לי שזה מתאים לפורום הזה, אז בבקשה: =========================================================== אני אוהב לשתות קפה ברד. זה בהימנעות שלי. כאילו. כזה בערך. יש בזה חלב וסוכר (וכמובן מים וקרח) ואין לי בעיות עם חלב וסוכר. אני לא משתגע מצריכת סוכר. זה לא גורם לי כמיהות, זה לא גורם לי לרצות עוד סוכר או לחרוג מתוכנית האוכל שלי. אבל: זה מנהל אותי, כי אני מתכנן איך ואיפה ומתי. וזה אומר שאולי סוכר הוא לא חומר בשבילי וחלב הוא לא חומר, אבל קפה ברד הוא חומר - לא חומר ששולח לחומרים אחרים, אבל חומר ששולח אל עצמו. אז מה המסקנה? המסקנה ברורה כאגלי מים על כוס קפה ברד: להתרחק. אז למה לי היא לא כל כך ברורה? כי אני אכלן כפייתי. אני מוסא אכלן יתר כפייתי. נעים מאוד (?!) אז בתור אכלן כפייתי ותיק (בערך כמו המדינה) אני צריך להוריד את החומר הזה מסדר היום. קפה? בסדר. ברד? בסדר. קפה ברד? לא!! אבל אני לא רוצה!!!!!! אני אוהב את הקפה-ברד-מניאק הזה. הגרון נחנק לי עכשיו כשאני כותב את המילים האלה, כי הגרון שלי לא רוצה להיות אכלן כפייתי. הגרון שלי רוצה להיות בן אדם נורמלי שעובר ליד מקום שמוכרים בו את המניאק הזה ואומר: ואללה בא לי קפהברד, וקונה ושותה (ולא אוכל את זה בלשון ובשיניים ובחיך ובחניכיים כאילו שזה היה עוף בגריל) והולך הלאה ושוכח מזה עד שהוא עובר עוד פעם אחרי שבועיים באיזה מקום שיש בו המניאק הזה ואומר: ואללה שתיתי עכשיו קפה בבית, לא ממש בא לי הקפהברד הזה. והגרון נחנק לי כי אני רוצה עכשיו ללכת לקנות קפהברד ולהרגיש אותו בכל המקומות שפירטתי לעיל. והגרון נחנק לי כי אני לא רוצה לוותר על המלעון הזה. והגרון נחנק לי כי אני יודע שאני צריך. והגרון נחנק לי כי אני יודע כמה מחשבות אני עוד אבזבז על הזבל הזה, אם אני לא אפול עכשיו על הברכיים שלי ואבקש מכוח ידידי: עשה טובה, כוח חמוד שלי, עשה טובה ותעזור לי להתחייב שרק להיום, שרק להדקה, אני לא אשתה את זה. מוסא