SnapDragon
New member
קצה קצהו של החבל הדק?
השמועה מתעקשת לספר ולהכריז שההופעה האחרונה לתקופה הקרובה תתקיים מחר, בפאב/בר הגולה בפ״ת. זה לא סוד שמהפעמים הראשונות שהשמועות על סיום הסיבוב עלו (לפני יותר משנה. מה לא עברנו מאז), הייתי בעד. ועדיין. איכשהו, במחשבה דיעבדית - ותמיד זה ככה, בדיעבד. עד לא מזמן החזקתי בדעה אחרת לגמרי - מסתבר שהכל היה צריך לקרות. הקטע עם ארז מוצה, ואביתר נשאר לבדו. סיבוב חדש פתאום התחיל, שבור ומבולבל. ואז המשיך...פשוט המשיך. לא יודעת להסביר איך חלפה לה שנה. השמועות על החזרה של אמיר, והחזרה בפועל. ׳תן לי דקה להתרגל אליך שוב׳, ואז רצף של הופעות מהטובות והשמחות שהיו. הוא הגיע לסיומו, הרצף, כצפוי. ומה לעשות, מצדה עם ארז פספסה משהו. או שהיו אלה אנחנו... עכשיו נדמה שלא נותר לאן ללכת. הדרך הייתה ארוכה, לא צפויה, מאתגרת. ועם זאת, במבט אישי - ובטוחה שלא רק - היא החזירה כ״כ הרבה. לימדה שיעורים. פרצה שערים. נתנה דרור (גם אם דחפה אותו החוצה בלי שביקשת) לרגשות, מחשבות, השגות, נחמות, אפשרה להן להתגלות בפניך. להתוודע לכל ובראש ובראשונה לעצמך. (זאת, כמובן, לצד כל מה שקרה במישור האישי בחיי. לא צריכה להסביר לכם כמה הדברים האלה חופפים ומשתלבים..) אומרים שצריך לברך על הטובה וגם על הרעה. אז בסופו של דבר, כך או כך, אני מברכת עליה. הפסיכולוג הנודע, א. שולץ, אמר פעם ש"חלק מהטיפול הוא גם לדעת מתי ללכת"
. אז. השמועה מספרת שמחר הופעה אחרונה. לא התחשק לי לקנות כרטיס כשזה פורסם, וגם כששמעתי שאזלו הכרטיסים לא שינה לי כהוא זה. אולי זה בגלל שעוד רק טעמתי מנה גדושה בחמישי האחרון מערב לימוד/ניגון של אביתר בשיתוף (הרב) איתמר אלדר. שמי שעוד לא טעם מהאדום האדום הזה, שירוץ ומהר. למרות שמבחינתי זה היה יותר בשביל איתמר ועל הצד לקבל גם את אביתר - שזה תמיד טוב, זה היה כל מה שהייתי צריכה לספוג ולא ספגתי מהמפגש האחרון עם אביתר (מצדה). מה שאיתמר מצליח להוציא מאביתר אין לתאר ממקור שני, רק ראשון. ומה שאביתר מוציא מעצמו - נו, על זה אין עוררין. בייחוד כשכל העסק נעטף באווירה אינטימית, וניתן להתעלם בקלות מההגברה. השירים מופשטים מכל הרעש מסביב - אפילו אם זו השמש בכבודה ובעצמה שמציצה בפיהוק צבעוני - ומוגשים לך באמת וביופי הפשוטים שלהם. מה צריך יותר מזה. ואולי, (בחזרה לקודם), כמו שאמא אומרת, שככה אנשים. כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים. ואני, הפעם, לא בטוחה שבא לי למשוך יותר. ממילא שירים חדשים לא הולכים להגיח פתאום. (מרפי, בא לך להתערב איתי על זה?) וגם אם כן, כרגע - לא יכולה לדמיין את עצמי מצטערת על זה. מעניין אם אני בדעת יחיד לגבי זה. ובכלל, מי הולך מחר?
השמועה מתעקשת לספר ולהכריז שההופעה האחרונה לתקופה הקרובה תתקיים מחר, בפאב/בר הגולה בפ״ת. זה לא סוד שמהפעמים הראשונות שהשמועות על סיום הסיבוב עלו (לפני יותר משנה. מה לא עברנו מאז), הייתי בעד. ועדיין. איכשהו, במחשבה דיעבדית - ותמיד זה ככה, בדיעבד. עד לא מזמן החזקתי בדעה אחרת לגמרי - מסתבר שהכל היה צריך לקרות. הקטע עם ארז מוצה, ואביתר נשאר לבדו. סיבוב חדש פתאום התחיל, שבור ומבולבל. ואז המשיך...פשוט המשיך. לא יודעת להסביר איך חלפה לה שנה. השמועות על החזרה של אמיר, והחזרה בפועל. ׳תן לי דקה להתרגל אליך שוב׳, ואז רצף של הופעות מהטובות והשמחות שהיו. הוא הגיע לסיומו, הרצף, כצפוי. ומה לעשות, מצדה עם ארז פספסה משהו. או שהיו אלה אנחנו... עכשיו נדמה שלא נותר לאן ללכת. הדרך הייתה ארוכה, לא צפויה, מאתגרת. ועם זאת, במבט אישי - ובטוחה שלא רק - היא החזירה כ״כ הרבה. לימדה שיעורים. פרצה שערים. נתנה דרור (גם אם דחפה אותו החוצה בלי שביקשת) לרגשות, מחשבות, השגות, נחמות, אפשרה להן להתגלות בפניך. להתוודע לכל ובראש ובראשונה לעצמך. (זאת, כמובן, לצד כל מה שקרה במישור האישי בחיי. לא צריכה להסביר לכם כמה הדברים האלה חופפים ומשתלבים..) אומרים שצריך לברך על הטובה וגם על הרעה. אז בסופו של דבר, כך או כך, אני מברכת עליה. הפסיכולוג הנודע, א. שולץ, אמר פעם ש"חלק מהטיפול הוא גם לדעת מתי ללכת"
