"קצתי בחיי מפני בנות י"ב..."
שוב אני רוצה לכתוב כאן, ואני מרגישה כאילו זה לא נכון. אבל בגלל שהפנימיה הדפוקה שלי לא מספקת לי שום מענה אחר, אני שוב מגיעה לכאן. זה בסדר, נכון?? אני מזכירה שאני מדריכה את בנות י"ב בכפר נוער דתי. כל השבת הבנות ממש עיצבנו אותי הם כל הזמן מדברות בזמן פעילויות ובזמן התפילות ואני כל הזמן מנסה להשתיק אותם והם לא מקשיבות לי. גם שהעברתי להם את הפעילות, אני מדברת- והם מדברות יחד איתי. לא משנה כמה אני מזהירה אותם ומענישה אותם ומאיימת הם פשוט לא מפסיקות. אני בכלל לא רגילה כלכך להתעסק בבעיות משמעת, בדר"כ הבנות שלי מכבדות אותי ומקשיבות לי. אני חלא יודעת מה קורה לאחרונה.. כאילו, זה משהו רגיל בתקופה הזאת של השנה בין סוכות לחנוכה, שיש התרופפות במשמעת זה סתם ממש מעצבן אותי, התעייפתי מתהלעסק בבעיות כל כך דפוקות כמו בעיות משמעת יש לי מלא בעיות יותר "משמעותיות" חוץ מהחרא הזה של עונשים אכפיתם וכדו'. אוף. זה ממש מרגיז אותי. ממש ממש. אני עוברת נושא, שיש לי מלא מה לכתוב עליו, אבל גם בגלל שאני קצרה בזמן וגם בגלל שזה באמת יכול למלא לי 700 הודעות [בלי הגבלת תווים..] אני אכתוב בקיצור מה שיש לי. שנה שעברה עברנו משבר מאוד קשה בפנימיה שלנו, חניכה מכיתה י"א טענה שילד מכיתה י"ב אנס אותה, משטרה, ביתחולים, מעצר, משפט.. כל הבאלגנים האלה. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בפנימיה, אני הדרכתי כיתה י"ב וכל הבנות שלי יצאו להגן על החבר שלהם ש"אנס" את הילדה, כל המצוקות סביב פגיעה מינית ותקיפה מינית עלו, כל העייוותים במחשבה שלהם, כל התחושות הקשות סביב הפריצות המינית שם חווים וחוות. לא משנה, אני לא ארחיב על זה כי באמת יש לי המון מה לכתוב..בהזדמנות. השנה קיבלתי שוב את כיתה י"ב, מה שאומר הילדה "הנאנסת" היא תחת חסותי כעת. היא התחילה ללכת לטיפול [בנתיים הייתה ב2 פגישות] וכל ממש עכשיו, היא מקבלת תרופות אנטי-דיכואניות בהמלצה של פסיכאטר. הצוות של המדריכים ממש לא מאמין למה שהיא מספרת, היא איחרה כמה פעמים לפעילויות אז הרכז שכבה אמר שהיא תעבור לישון בחדר עם בנות אחרות משכבה אחרת [בקומה שלי יש עוד 3 חדרים שהם לא של י"ב אלא בנות י"א ושם היא רצתה שהיא תשן] כמובן שאני התנגדתי, בעקבות מה שהילדה סיפרה לי, היא סיפרה לי שממש קשה לה להרדם בלילות שיש לה פלאשבקים וסיוטים ולכן גם ביקשה לעבור לישון עם חברה שלה [ואכן, שעשיתי שיבוץ חדרים חדש שיבצתי אותה יחד עם אותה חברה.] לא הסכמתי שהיא תעבור לישון עם בנות שהיא בכלל לא מכירה, והם בכלל לא מהשכבה שלה, הסברתי את זה לרכז שכבה ולאם בית והתגובות שלהם ממש זיעזעו אותי ועיצבנו אותי, הם אמרו שהיא סתם משחקת אותה שבכלל אין לה דיכאון.. שאם היא הייתה באמת נאנסת היא לא הייתה כזאת שמחה ולא הייתה מסתובבת כלכך הרבה עם בנים. אני ניסיתי להסביר להם שזה ממש לא נכון מה שהם טוענים שמי שנפגעת מינית חייבת בהכרח לסלוד מבנים, יש כאלה שאצם זה דווקא משפיע בדיוק אחרת שאחרי פגיעה מינית יש פריצות בכל מה שנוגע ליחסים של בינו לבינה. שזו ממש דעה קדומה מה שהם חושבים. ממש ממש התווכחתי איתם, אמרתי להם שרופא פסיכאטר, איבחן אצלה דיכאון ואם רופא אומר כנראה רופא יודע. הם כמובן לא ממש הסכימו איתי, המשכתי לדבר איתם וזה לא ממש הועיל הילדה עדיין לא עברה חדר, והרכז שכבה רצה להעיף אותה לבית בעקבות זה. זה כל כך מעצבן אותי !!!!!!!!! בסוף דיברתי איתו וסיכמנו שהיא תעבור לחדר עם הבנות מי"א והיא לא תסולק הבייתה. דיברתי עםפ הילדה והסברתי לה שקודם כל צריך להמשע להוראות המדריך ואחכ לבוא בבקשות ואם הוא אמר לה לעבור חדר אז היא צריכה לעבור חדר ואין מה לעשות ושאני אנסה שהיא תעבור כמה שיותר מהר חזרה לחדר המקורי שלה. זה כל כך מתסכל לעמוד מול הילדה שאי יודעת כמה רע לה וכמה יהיה לה עוד יותר רע אם כך יימשך. אני ממש מתוסכלת ועומדת מול הצוות המחורבן הזסה חסרת אונים לזה שהם לא מאמינים לה. ואוקיי, אתם לא חייבים להאמין אבל יש הבדל בין לא להאמין לעוד יותר לפגוע. כל השבת אני מסתובבת בתחושה מאוד לא טובה בנושא, ועכשיו אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה למה. פשוט.. גם אצלי באיזושהי פינה בלב קשה להאמין לה. קשה לי להאמין שזה באמת קרה, מכל מיני סיבות שאני לא ארחיב עליהם כי גם זה צריך 5 הודעות בנפרד.. וזה ממש מעצבן אותי. למה אני לא מאמינה לה??????? אני שומעת מה היא אומרת לי. אני רואה את הדמעות שלה. אפילו דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלה שאמרה לי שאי אפשר לשחק סיפטומים ואי אפשר להמציא אותם. וגם אני בעצמי יודעת את זה. גם חשבתי וחשבתי, עוד משנה שעברה, למה לה לשקר??? למה שתמציא דבר כזה?? שום דבר טוב לא יכול לצאת לה מזה. גם אם נניח, היא רוצה תשומת חב, הרי היא מקבלת עכשיו בדיוק את ההפך ובכל זא היא ממשיכה עם זה. זה לא שאני לא מאמינה לה בכלל. אני מאוד מאמינה לה מאוד מקשיבה לה ותומכת בה [היא בקשר מאוד מאוד טוב איתצי ומדברת איתי הרבה] אני מכבדת את הסבל שלה ולא חושבת שהוא ממוצא או "משוחק" אבל למה בכל זאת בפינה קטנה קטנה בלב אני לא מאמינה לה??? זה קורע לי את הלב, כל פעם שאני חושבת על הסיפור הזה כאילו צבטטות של זעזוע וכאב אוחזות בי בלב. אני יכולה להסביר את עצמי, להגן שהחוסר אמונה הזאת נובעת מחומות של התגוננות שאני רוצה להגן על עצמי בכך שאחשוב "זה לא יכול לקרות.. כי אם זה קרה זה יכול לקרות גם לי, כי אם זה קרה נורא מפחיד ומסוכן להתסובב.. אפילו, פה בפנימיה במקום הכי קרוב אליי- אפילו פה זה יכול לקרות. אז פשוט נבטל את זה וכך זה יעלם" זה יכול להיות שאני מנסה להעלים את זה בשביל שהפחידם שלי לא יצופו ויעלו [כך הסברתי לעצמי שנה שעברה את ההתנהגות שלך חניכות שלי שהיו אז חברות של הילד ה"תוקף" בכיתה י"ב)] אבל עדיין.. כל המצב הזה, שאני מתמודדת עם הילדה לבד, עם כל הכאב שלה, שאני מתמודדת עם חוסר התמיכה של שאר הצוות, שאני מתמודדת עם עצמי שאין פה שום מענה מחוברן לילדה הזאת!!!!!!! אוקיי, יש לה אותי, אבל מה אני בסה"כ???? אני בת שירות מסכנה. אין לי כלים אין לי ידע אין לי הסמכה או השכלה או משהו. רק אוזן קשבת- שזה משהו נהדר וטוב אבל לא מספיק. אוף, אני מרגישה שאני יכולה לכתוב עוד ממש הרבה אבל אני בטח כבר עברתי את מכסת התווים שמותר בהודעה. להגיד שאני מצטערת שכך אני מציפה פה. שיהיה כבר טוב.
שוב אני רוצה לכתוב כאן, ואני מרגישה כאילו זה לא נכון. אבל בגלל שהפנימיה הדפוקה שלי לא מספקת לי שום מענה אחר, אני שוב מגיעה לכאן. זה בסדר, נכון?? אני מזכירה שאני מדריכה את בנות י"ב בכפר נוער דתי. כל השבת הבנות ממש עיצבנו אותי הם כל הזמן מדברות בזמן פעילויות ובזמן התפילות ואני כל הזמן מנסה להשתיק אותם והם לא מקשיבות לי. גם שהעברתי להם את הפעילות, אני מדברת- והם מדברות יחד איתי. לא משנה כמה אני מזהירה אותם ומענישה אותם ומאיימת הם פשוט לא מפסיקות. אני בכלל לא רגילה כלכך להתעסק בבעיות משמעת, בדר"כ הבנות שלי מכבדות אותי ומקשיבות לי. אני חלא יודעת מה קורה לאחרונה.. כאילו, זה משהו רגיל בתקופה הזאת של השנה בין סוכות לחנוכה, שיש התרופפות במשמעת זה סתם ממש מעצבן אותי, התעייפתי מתהלעסק בבעיות כל כך דפוקות כמו בעיות משמעת יש לי מלא בעיות יותר "משמעותיות" חוץ מהחרא הזה של עונשים אכפיתם וכדו'. אוף. זה ממש מרגיז אותי. ממש ממש. אני עוברת נושא, שיש לי מלא מה לכתוב עליו, אבל גם בגלל שאני קצרה בזמן וגם בגלל שזה באמת יכול למלא לי 700 הודעות [בלי הגבלת תווים..] אני אכתוב בקיצור מה שיש לי. שנה שעברה עברנו משבר מאוד קשה בפנימיה שלנו, חניכה מכיתה י"א טענה שילד מכיתה י"ב אנס אותה, משטרה, ביתחולים, מעצר, משפט.. כל הבאלגנים האלה. זו הייתה תקופה מאוד מאוד קשה בפנימיה, אני הדרכתי כיתה י"ב וכל הבנות שלי יצאו להגן על החבר שלהם ש"אנס" את הילדה, כל המצוקות סביב פגיעה מינית ותקיפה מינית עלו, כל העייוותים במחשבה שלהם, כל התחושות הקשות סביב הפריצות המינית שם חווים וחוות. לא משנה, אני לא ארחיב על זה כי באמת יש לי המון מה לכתוב..בהזדמנות. השנה קיבלתי שוב את כיתה י"ב, מה שאומר הילדה "הנאנסת" היא תחת חסותי כעת. היא התחילה ללכת לטיפול [בנתיים הייתה ב2 פגישות] וכל ממש עכשיו, היא מקבלת תרופות אנטי-דיכואניות בהמלצה של פסיכאטר. הצוות של המדריכים ממש לא מאמין למה שהיא מספרת, היא איחרה כמה פעמים לפעילויות אז הרכז שכבה אמר שהיא תעבור לישון בחדר עם בנות אחרות משכבה אחרת [בקומה שלי יש עוד 3 חדרים שהם לא של י"ב אלא בנות י"א ושם היא רצתה שהיא תשן] כמובן שאני התנגדתי, בעקבות מה שהילדה סיפרה לי, היא סיפרה לי שממש קשה לה להרדם בלילות שיש לה פלאשבקים וסיוטים ולכן גם ביקשה לעבור לישון עם חברה שלה [ואכן, שעשיתי שיבוץ חדרים חדש שיבצתי אותה יחד עם אותה חברה.] לא הסכמתי שהיא תעבור לישון עם בנות שהיא בכלל לא מכירה, והם בכלל לא מהשכבה שלה, הסברתי את זה לרכז שכבה ולאם בית והתגובות שלהם ממש זיעזעו אותי ועיצבנו אותי, הם אמרו שהיא סתם משחקת אותה שבכלל אין לה דיכאון.. שאם היא הייתה באמת נאנסת היא לא הייתה כזאת שמחה ולא הייתה מסתובבת כלכך הרבה עם בנים. אני ניסיתי להסביר להם שזה ממש לא נכון מה שהם טוענים שמי שנפגעת מינית חייבת בהכרח לסלוד מבנים, יש כאלה שאצם זה דווקא משפיע בדיוק אחרת שאחרי פגיעה מינית יש פריצות בכל מה שנוגע ליחסים של בינו לבינה. שזו ממש דעה קדומה מה שהם חושבים. ממש ממש התווכחתי איתם, אמרתי להם שרופא פסיכאטר, איבחן אצלה דיכאון ואם רופא אומר כנראה רופא יודע. הם כמובן לא ממש הסכימו איתי, המשכתי לדבר איתם וזה לא ממש הועיל הילדה עדיין לא עברה חדר, והרכז שכבה רצה להעיף אותה לבית בעקבות זה. זה כל כך מעצבן אותי !!!!!!!!! בסוף דיברתי איתו וסיכמנו שהיא תעבור לחדר עם הבנות מי"א והיא לא תסולק הבייתה. דיברתי עםפ הילדה והסברתי לה שקודם כל צריך להמשע להוראות המדריך ואחכ לבוא בבקשות ואם הוא אמר לה לעבור חדר אז היא צריכה לעבור חדר ואין מה לעשות ושאני אנסה שהיא תעבור כמה שיותר מהר חזרה לחדר המקורי שלה. זה כל כך מתסכל לעמוד מול הילדה שאי יודעת כמה רע לה וכמה יהיה לה עוד יותר רע אם כך יימשך. אני ממש מתוסכלת ועומדת מול הצוות המחורבן הזסה חסרת אונים לזה שהם לא מאמינים לה. ואוקיי, אתם לא חייבים להאמין אבל יש הבדל בין לא להאמין לעוד יותר לפגוע. כל השבת אני מסתובבת בתחושה מאוד לא טובה בנושא, ועכשיו אחרי שחשבתי על זה קצת הגעתי למסקנה למה. פשוט.. גם אצלי באיזושהי פינה בלב קשה להאמין לה. קשה לי להאמין שזה באמת קרה, מכל מיני סיבות שאני לא ארחיב עליהם כי גם זה צריך 5 הודעות בנפרד.. וזה ממש מעצבן אותי. למה אני לא מאמינה לה??????? אני שומעת מה היא אומרת לי. אני רואה את הדמעות שלה. אפילו דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלה שאמרה לי שאי אפשר לשחק סיפטומים ואי אפשר להמציא אותם. וגם אני בעצמי יודעת את זה. גם חשבתי וחשבתי, עוד משנה שעברה, למה לה לשקר??? למה שתמציא דבר כזה?? שום דבר טוב לא יכול לצאת לה מזה. גם אם נניח, היא רוצה תשומת חב, הרי היא מקבלת עכשיו בדיוק את ההפך ובכל זא היא ממשיכה עם זה. זה לא שאני לא מאמינה לה בכלל. אני מאוד מאמינה לה מאוד מקשיבה לה ותומכת בה [היא בקשר מאוד מאוד טוב איתצי ומדברת איתי הרבה] אני מכבדת את הסבל שלה ולא חושבת שהוא ממוצא או "משוחק" אבל למה בכל זאת בפינה קטנה קטנה בלב אני לא מאמינה לה??? זה קורע לי את הלב, כל פעם שאני חושבת על הסיפור הזה כאילו צבטטות של זעזוע וכאב אוחזות בי בלב. אני יכולה להסביר את עצמי, להגן שהחוסר אמונה הזאת נובעת מחומות של התגוננות שאני רוצה להגן על עצמי בכך שאחשוב "זה לא יכול לקרות.. כי אם זה קרה זה יכול לקרות גם לי, כי אם זה קרה נורא מפחיד ומסוכן להתסובב.. אפילו, פה בפנימיה במקום הכי קרוב אליי- אפילו פה זה יכול לקרות. אז פשוט נבטל את זה וכך זה יעלם" זה יכול להיות שאני מנסה להעלים את זה בשביל שהפחידם שלי לא יצופו ויעלו [כך הסברתי לעצמי שנה שעברה את ההתנהגות שלך חניכות שלי שהיו אז חברות של הילד ה"תוקף" בכיתה י"ב)] אבל עדיין.. כל המצב הזה, שאני מתמודדת עם הילדה לבד, עם כל הכאב שלה, שאני מתמודדת עם חוסר התמיכה של שאר הצוות, שאני מתמודדת עם עצמי שאין פה שום מענה מחוברן לילדה הזאת!!!!!!! אוקיי, יש לה אותי, אבל מה אני בסה"כ???? אני בת שירות מסכנה. אין לי כלים אין לי ידע אין לי הסמכה או השכלה או משהו. רק אוזן קשבת- שזה משהו נהדר וטוב אבל לא מספיק. אוף, אני מרגישה שאני יכולה לכתוב עוד ממש הרבה אבל אני בטח כבר עברתי את מכסת התווים שמותר בהודעה. להגיד שאני מצטערת שכך אני מציפה פה. שיהיה כבר טוב.
שבוע טוב שיהיה
