קצת ארוך אבל אני נואשת ../images/Emo7.gif
מכיוון שאני פעם ראשונה פה אז קודם קצת פרטים על עצמי. אני ובנזוגי בשנות השלושים לחיינו והורים לנסיכה מתוקה בת כשנתיים. לצורך הסיפור פה אני אשתמש בכינויים ´ליזי´ (אני) ו´אמיר´ (הוא). אנחנו יחד 7 שנים במהלכם ידענו עליות ומורדות רבים בעיקר בגלל שאמיר מאוד קנאי וחשדן כלפיי. הסדק החמור הראשון נפער לפני כשנה וחצי, מספר חודשים לאחר לידת בתנו, עקב האשמותיו שבגדתי בו. כאן אני רוצה להדגיש שאין שום שמץ של נכונות לטענות שלו, לא בגדתי ולא חטאתי. איכשהו הצלחנו לעבור את זה וקוויתי שעלינו על דרך המלך והוא הסכים סוף-סוף שנלך ליעוץ זוגי אך עדיין לא עשינו זאת בפועל. יחד עם זאת, נותרו בליבי צלקות עמוקות ואני מודה שזה משבר אמון קשה שטרם נפתר והאהבה היא כבר לא אותה אהבה תמימה של ´לפני´. מסתבר שטעיתי כשחשבתי שיש שיפור - אתמול בערב יצאתי לשעה להתאמן וכשחזרתי הוא טען שהלכתי למקום אחר ,לא לחוג התעמלות. התמוטטתי לגמרי, אפילו הוא נבהל. בכיתי במשך שעות. הרגשתי שעולמי חרב, שאני כבר לא יודעת מה לעשות, שאני לא יכולה יותר. עכשיו אני יודעת איך מרגיש אדם חף מפשע שמואשם בעבירה חמורה. כלפי חוץ אני עוטה מסיכה ומתפקדת פחות או יותר בעבודה, עם החברים ועם המשפחה. אנשים חושבים שאני עייפה ולא מתארים לרגע שהעיניים נפוחות מרוב בכי. אבל בתוכי אני מרגישה שבורה לרסיסים. האם לדעתכם יש טעם בכלל לפנות ליעוץ? או שפשוט לשכנע אותו ללכת איתי לגישור או מוסד דומה שיאפשר לנו להפרד בדרכי נועם. אין בי עוד כח להתתמודד עם המשברים שהוא מייצר ואני לא מוכנה להוכיח לו ש"אין לי אחות". אני רוצה להבהיר שכן הייתי רוצה לשמר את הנישואים שלנו, הוא לא אלים פיזית או מילולית, יש לנו מהמשותף ואני מאמינה שלטובת ילדתנו עדיף שהיא תגדל במסגרת של משפחה. אך יש לו בעיה קשה (חוסר בטחון עצמי?) שאני לא יודעת לפתור אותה ושהוא מסרב להכיר בה. ממני sad lizzy
מכיוון שאני פעם ראשונה פה אז קודם קצת פרטים על עצמי. אני ובנזוגי בשנות השלושים לחיינו והורים לנסיכה מתוקה בת כשנתיים. לצורך הסיפור פה אני אשתמש בכינויים ´ליזי´ (אני) ו´אמיר´ (הוא). אנחנו יחד 7 שנים במהלכם ידענו עליות ומורדות רבים בעיקר בגלל שאמיר מאוד קנאי וחשדן כלפיי. הסדק החמור הראשון נפער לפני כשנה וחצי, מספר חודשים לאחר לידת בתנו, עקב האשמותיו שבגדתי בו. כאן אני רוצה להדגיש שאין שום שמץ של נכונות לטענות שלו, לא בגדתי ולא חטאתי. איכשהו הצלחנו לעבור את זה וקוויתי שעלינו על דרך המלך והוא הסכים סוף-סוף שנלך ליעוץ זוגי אך עדיין לא עשינו זאת בפועל. יחד עם זאת, נותרו בליבי צלקות עמוקות ואני מודה שזה משבר אמון קשה שטרם נפתר והאהבה היא כבר לא אותה אהבה תמימה של ´לפני´. מסתבר שטעיתי כשחשבתי שיש שיפור - אתמול בערב יצאתי לשעה להתאמן וכשחזרתי הוא טען שהלכתי למקום אחר ,לא לחוג התעמלות. התמוטטתי לגמרי, אפילו הוא נבהל. בכיתי במשך שעות. הרגשתי שעולמי חרב, שאני כבר לא יודעת מה לעשות, שאני לא יכולה יותר. עכשיו אני יודעת איך מרגיש אדם חף מפשע שמואשם בעבירה חמורה. כלפי חוץ אני עוטה מסיכה ומתפקדת פחות או יותר בעבודה, עם החברים ועם המשפחה. אנשים חושבים שאני עייפה ולא מתארים לרגע שהעיניים נפוחות מרוב בכי. אבל בתוכי אני מרגישה שבורה לרסיסים. האם לדעתכם יש טעם בכלל לפנות ליעוץ? או שפשוט לשכנע אותו ללכת איתי לגישור או מוסד דומה שיאפשר לנו להפרד בדרכי נועם. אין בי עוד כח להתתמודד עם המשברים שהוא מייצר ואני לא מוכנה להוכיח לו ש"אין לי אחות". אני רוצה להבהיר שכן הייתי רוצה לשמר את הנישואים שלנו, הוא לא אלים פיזית או מילולית, יש לנו מהמשותף ואני מאמינה שלטובת ילדתנו עדיף שהיא תגדל במסגרת של משפחה. אך יש לו בעיה קשה (חוסר בטחון עצמי?) שאני לא יודעת לפתור אותה ושהוא מסרב להכיר בה. ממני sad lizzy
