קצת ארוך...אבל אשמח לביקורת
מקווה שזה המקום הנכון... היא נעלמה. כבר חמישה ימים שהם מחפשים אחריה ועדיין אין זכר. ירדו עליהם קשה כשגילו. אבל לא הייתה ברירה. הם היו חייבים לספר לממשלה. היא מסוכנת. הממשלה גייסה בשבילם את כל הכוחות שיכלה. זה כל מה שיכלו לעשות. כולנו. ועדיין אין זכר. הוא ישב במשרדו וחשב על כל זה, נזכר בשיחות לא שיחות שהיו לו איתה. היה קשה להתקרב אליה ולגרום לה לדבר. ודווקא עכשיו כשהצליחו היא נעלמה! אבל זה לא היה הגיוני! היא הייתה בחדר השמור ביותר. הייתה סביבה שמירה של 24 שעות ביממה! מישהו היה חייב לעזור לה. אבל מי? הוא נזכר בשיחה האחרונה שלהם ביחד. השיחה בה לפתע הסתגרה מחדש. "אז מה שלומך היום?" שאל כאשר נכנס. היא כרגיל הייתה קשורה לכיסא. תמיד הייתה. אך הפעם, לא ענתה. הוא התבונן בה, מופתע לגלות סימנים כחולים מתחת לעיניה. סימני עייפות. כבר אז חשב שזהו סימן לא טוב. שמשהו קורה...כבר כמה חודשים שהיא ישנה כמו שצריך. "חזרנו לשתיקה אה?" הוא ניסה שוב. "הם באים" אמרה ולא יספה. הוא נאנח. הוא דאג לה וזה היה מוזר. איש לא דאג לה עד כה. איש לא העז להתקרב אליה. בעיקר לא אחרי מה שעשתה. הוא נזכר בה כאשר רק הגיעה. היא הלכה זקופה, גאה, כאילו שיש לה על מה. הוא זוכר את החולצה הארוכה והסגורה שלבשה. את המכנסיים הארוכים וכובע הגרב. הכול כדי להסתיר. להגן. והריח! אלוהים! הוא בחיים לא יישכח את הריח! הריח שהעיד על אי טיפול. כמו ריקבון. ועכשיו, כשהוא יושב במשרדו וחושב, הוא דאג שמא תזיק לעצמה שוב. שתנסה שוב. הוא פתח את המגירה הראשונה. המגירה היחידה שהוא שמר נעולה. השתהה רגע, תוהה אם כדאי ולבסוף הוציא משם את התיק שלה. בפעם הראשונה והיחידה שהוא קרא בתיק, הוא הקיא את כל מה שאכל ולא יכול היה לישון במשך ימים. התמונות בהן התבונן אז, עוד חרוטות במוחו."זיכרון צילומי" הם קראו לזה. אבל הוא ידע שתמונות כאלו, איש לא היה שוכח. התמונות שלה היו נוראיות, זה נכון. אבל שלו! זה היה בלתי יאמן! בלתי נסבל! ועוד לחשוב שהיא עשתה זאת! היא! הנערה החמודה שהיה מדבר איתה במשך שעות. "חיית טרף" היה התיאור שהמפקח נתן. והוא היה חייב להודות שתיאור זה התאים בהחלט. אבל למה? הוא שאל. זה היה בערך חמישה חודשים לאחר המקרה והיא כבר החלה לדבר איתו. הוא ראה כיצד פניה מתקדרות, נעוותות בכאב של מה שהיא מנסה להדחיק. "א-אני לא רוצה לדבר על זה" וקולה רעד. הוא ראה דוק של דמעות בעיניה וכמעט התפתה לוותר לה. לשתוק. העיקר שלא יכאב לה. היא הייתה כל כך שבירה! והוא רק רצה להגן עליה. אבל הוא לא ויתר. הוא היה חייב לדעת! "מתישהו את תצטרכי לדבר על זה. את חושבת שתוכלי פשוט להמשיך בחייך?" הוא ראה אותה נרתעת וכאב לו. אך הוא בכל זאת המשיך. לא ריחם. "את לא יכולה לברוח מזה! מה את חושבת? שאם תשכחי מזה אז יהיה טוב? שגם האנשים בחוץ ישכחו מזה? הם לא!" עם כל מילה שלו היא נרתעה יותר ויותר. נפגעה שוב ושוב. "וזה מה שאת רוצה לא?" וקולו התרכך. "להיות כמו כולם" והפעם הייתה שם תחינה. "לא! זה לא מה שאני רוצה! אני רציתי למות! אתם הבאתם זאת עליי! בלעדיכם הייתי עכשיו מתה והיה לי טוב!" הוא נרתע מעוצמת הזעם שיצאה ממנה. הוא לא היה מוכן לזה. "אז תגידי לי מדוע עשית זאת" והפעם דרישה. לא בקשה. "כי הם אמרו לי" ודמעות זלגו במורד פניה. האינטרקום זימזם והחזיר אותו למציאות, נאנח שוב כששמע שיש לו אורח. הוא הזדקף בכיסאו, מצפה לשוטר שקרוב לוודאי ייכנס ויודיע לו שכלום לא השתנה עדיין. שעוד אין לה זכר. הוא הופתע כאשר ראה שהאורח הייתה אורחת. אמה של הנערה. היא נראתה כאחת שסובלת מנדודי שינה. הוא הבין אותה. גם הוא לא היה ישן אילו ידע שהבת המסוכנת שלו ברחה. היא האמינה כי עכשיו כשהיא חופשיה היא תנסה לחזור ולהרוג אותה. לסיים את מה שהתחילה אז. למען האמת, היא דרשה שתהיה לה שמירה. "בואי שבי. את רוצה אולי לשתות משהו?" "ל-לא תודה" הוא לא ציפה שקולה ירעד. היא נראתה לו אישה מאוד חזקה. כנראה שהארועים האחרונים השפיעו עליה יותר מכפי שציפה. הוא חיכה לשמוע מה היא רוצה. מדוע היא פה. אך עברו דקות והיא עדיין לא דיברה. "גברת קליין?" "א-אני מצטערת. זה פשוט נורא קשה לי...אתה יודע" כן. לצערו הוא ידע. אך הייתה לו תחושה שהקושי שהיא מדברת עליו שונה מהקושי שלו. "אני חושבת" היא הפסיקה. השתעלה רגע ואז המשיכה. "אני חושבת שאני יודעת איפה היא". הוא הזדקף בכיסאו. כמעט קופץ על רגליו מרוב התרגשות ותיקווה. "מ-מה?" שאל מנסה להשתלט על הרעד שבקולו. "בילדותה, כשהיא עוד הייתה נורמלית" הוא לא יכול היה שלא לשים לב להבעת הסלידה שעל פניה כשאמרה זאת "היא הייתה מבלה שעות במגדל השמירה שביער. זה היה מקום המחבוא שלה." "ומדוע, גברת קליין, את מספרת לי את זה רק עכשיו?" הוא ניסה לשווא לשמור קול רגוע. האישה הזאת שלפניו, אמה של הנערה שנעלמה, ידעה כל הזמן הזה היכן היא ושתקה. "א-אני לא יודעת" היא התכווצה כאשר ראתה את המבט שהוא שלח לעברה. "אם קרה לה משהו, זו תהיה אשמתך" הוא התכוון לסיים את השיחה ברגע זה, אך לפתע נזכר בכל מה שידע עליה ועל היחסים שלה עם הבת שלה. "ואולי זה מה שבעצם רצית? שהיא תמות..היא הרי הרגה את בעלך לא? בעלך היקר שהיה מתעלל בה ואונס אותה. לא יכולת לסבול את זה שהוא מת אה?" "אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה מסיק מסקנות מוטעות בקשר לכל אדם. אתה לא מכיר אותי ואינך יודע מה עובר לי בראש. אתה טועה." ובזאת יצאה מהחדר. הם הלכו ביער. השוטרים החמושים והוא. משתדלים לשמור על שקט ככל האפשר. כשהם הגיעו לבניין השמירה הם הריחו ריח נורא. ריח שבאופן מוזר החזיר אותו לשיחה בה גילה מי זה `הם`. הוא נכנס לחדרה. היא כרגיל הייתה קשורה לכיסא, אך משהו בה נראה שונה. היא נראתה כמתייסרת בכאבים. "צ`ארלי?" הוא התקרב אליה, רוצה לנסות לעזור. "הם פה" היא לחשה וכמעט לא נשמעה. ופתאום פניה התעוותו, קולה השתנה ופיה החל להוציא קצף מהפה. במשך כל "השיחה" היא רק קיללה ווירקה. ליחששה ואיימה. "אז אתם זה `הם`." אמר אז. "פיצול אישיות. אמנם נורא, אבל פיצול אישיות." ובזאת יצא מהחדר. השוטר שעלה מקודם למגדל, ירד עכשיו בריצה, מזועזע. הוא רץ לכיוון השיחים והקיא את נשמתו. המפקח שאל אותו אם הוא רוצה לעלות למעלה איתם. הוא חשב רגע ואחר הניד בראשו. הוא כבר ידע פחות או יותר מה הוא יראה שם והעדיף לחסוך זאת מעצמו. ממילא יעדכנו אותו אחר כך. הוא צדק. המפקח דיבר איתו יום אחרי זה. הוא סיפר שזו הייתה ללא ספק התאבדות. היא חתכה את עצמה. בכל מקום, מלבד הורידים. היא חתכה לעצמה את הבטן וכאשר הגיעו לשם כל מעייה היו שפוכים על הריצפה. עיניה היו עקורות ולשונה חתוכה. היא רצתה לסבול. חשה שהיא צריכה לסבול. "מסכנה." אמר המפקח. "פעם ראשונה שריפה ועכשיו זה. אני לא רוצה אפילו לשער מה עבר עליה." וכל מה שהוא יכל לעשות היה להנהן בראשו. הוא היה בהלם. "מצאנו גם כמה דברים מעניינים" אמר שוב. "באמת? מה?" "גילינו מי עזר לה לברוח" "מי?" "אחד השומרים. אבל לא הצלחנו לתפוס אותו. הוא נעלם". "הממ" "בנוסף גם גילינו טביעות אצבעות נוספות. על הכיסא" "שותפים?" "כן. הם היו גם על הסכין שמצאנו במגדל.." הוא הזדקף כששמע זאת. "אתם יודעים של מי הם?" "של האמא. גם היא נעלמה."
מקווה שזה המקום הנכון... היא נעלמה. כבר חמישה ימים שהם מחפשים אחריה ועדיין אין זכר. ירדו עליהם קשה כשגילו. אבל לא הייתה ברירה. הם היו חייבים לספר לממשלה. היא מסוכנת. הממשלה גייסה בשבילם את כל הכוחות שיכלה. זה כל מה שיכלו לעשות. כולנו. ועדיין אין זכר. הוא ישב במשרדו וחשב על כל זה, נזכר בשיחות לא שיחות שהיו לו איתה. היה קשה להתקרב אליה ולגרום לה לדבר. ודווקא עכשיו כשהצליחו היא נעלמה! אבל זה לא היה הגיוני! היא הייתה בחדר השמור ביותר. הייתה סביבה שמירה של 24 שעות ביממה! מישהו היה חייב לעזור לה. אבל מי? הוא נזכר בשיחה האחרונה שלהם ביחד. השיחה בה לפתע הסתגרה מחדש. "אז מה שלומך היום?" שאל כאשר נכנס. היא כרגיל הייתה קשורה לכיסא. תמיד הייתה. אך הפעם, לא ענתה. הוא התבונן בה, מופתע לגלות סימנים כחולים מתחת לעיניה. סימני עייפות. כבר אז חשב שזהו סימן לא טוב. שמשהו קורה...כבר כמה חודשים שהיא ישנה כמו שצריך. "חזרנו לשתיקה אה?" הוא ניסה שוב. "הם באים" אמרה ולא יספה. הוא נאנח. הוא דאג לה וזה היה מוזר. איש לא דאג לה עד כה. איש לא העז להתקרב אליה. בעיקר לא אחרי מה שעשתה. הוא נזכר בה כאשר רק הגיעה. היא הלכה זקופה, גאה, כאילו שיש לה על מה. הוא זוכר את החולצה הארוכה והסגורה שלבשה. את המכנסיים הארוכים וכובע הגרב. הכול כדי להסתיר. להגן. והריח! אלוהים! הוא בחיים לא יישכח את הריח! הריח שהעיד על אי טיפול. כמו ריקבון. ועכשיו, כשהוא יושב במשרדו וחושב, הוא דאג שמא תזיק לעצמה שוב. שתנסה שוב. הוא פתח את המגירה הראשונה. המגירה היחידה שהוא שמר נעולה. השתהה רגע, תוהה אם כדאי ולבסוף הוציא משם את התיק שלה. בפעם הראשונה והיחידה שהוא קרא בתיק, הוא הקיא את כל מה שאכל ולא יכול היה לישון במשך ימים. התמונות בהן התבונן אז, עוד חרוטות במוחו."זיכרון צילומי" הם קראו לזה. אבל הוא ידע שתמונות כאלו, איש לא היה שוכח. התמונות שלה היו נוראיות, זה נכון. אבל שלו! זה היה בלתי יאמן! בלתי נסבל! ועוד לחשוב שהיא עשתה זאת! היא! הנערה החמודה שהיה מדבר איתה במשך שעות. "חיית טרף" היה התיאור שהמפקח נתן. והוא היה חייב להודות שתיאור זה התאים בהחלט. אבל למה? הוא שאל. זה היה בערך חמישה חודשים לאחר המקרה והיא כבר החלה לדבר איתו. הוא ראה כיצד פניה מתקדרות, נעוותות בכאב של מה שהיא מנסה להדחיק. "א-אני לא רוצה לדבר על זה" וקולה רעד. הוא ראה דוק של דמעות בעיניה וכמעט התפתה לוותר לה. לשתוק. העיקר שלא יכאב לה. היא הייתה כל כך שבירה! והוא רק רצה להגן עליה. אבל הוא לא ויתר. הוא היה חייב לדעת! "מתישהו את תצטרכי לדבר על זה. את חושבת שתוכלי פשוט להמשיך בחייך?" הוא ראה אותה נרתעת וכאב לו. אך הוא בכל זאת המשיך. לא ריחם. "את לא יכולה לברוח מזה! מה את חושבת? שאם תשכחי מזה אז יהיה טוב? שגם האנשים בחוץ ישכחו מזה? הם לא!" עם כל מילה שלו היא נרתעה יותר ויותר. נפגעה שוב ושוב. "וזה מה שאת רוצה לא?" וקולו התרכך. "להיות כמו כולם" והפעם הייתה שם תחינה. "לא! זה לא מה שאני רוצה! אני רציתי למות! אתם הבאתם זאת עליי! בלעדיכם הייתי עכשיו מתה והיה לי טוב!" הוא נרתע מעוצמת הזעם שיצאה ממנה. הוא לא היה מוכן לזה. "אז תגידי לי מדוע עשית זאת" והפעם דרישה. לא בקשה. "כי הם אמרו לי" ודמעות זלגו במורד פניה. האינטרקום זימזם והחזיר אותו למציאות, נאנח שוב כששמע שיש לו אורח. הוא הזדקף בכיסאו, מצפה לשוטר שקרוב לוודאי ייכנס ויודיע לו שכלום לא השתנה עדיין. שעוד אין לה זכר. הוא הופתע כאשר ראה שהאורח הייתה אורחת. אמה של הנערה. היא נראתה כאחת שסובלת מנדודי שינה. הוא הבין אותה. גם הוא לא היה ישן אילו ידע שהבת המסוכנת שלו ברחה. היא האמינה כי עכשיו כשהיא חופשיה היא תנסה לחזור ולהרוג אותה. לסיים את מה שהתחילה אז. למען האמת, היא דרשה שתהיה לה שמירה. "בואי שבי. את רוצה אולי לשתות משהו?" "ל-לא תודה" הוא לא ציפה שקולה ירעד. היא נראתה לו אישה מאוד חזקה. כנראה שהארועים האחרונים השפיעו עליה יותר מכפי שציפה. הוא חיכה לשמוע מה היא רוצה. מדוע היא פה. אך עברו דקות והיא עדיין לא דיברה. "גברת קליין?" "א-אני מצטערת. זה פשוט נורא קשה לי...אתה יודע" כן. לצערו הוא ידע. אך הייתה לו תחושה שהקושי שהיא מדברת עליו שונה מהקושי שלו. "אני חושבת" היא הפסיקה. השתעלה רגע ואז המשיכה. "אני חושבת שאני יודעת איפה היא". הוא הזדקף בכיסאו. כמעט קופץ על רגליו מרוב התרגשות ותיקווה. "מ-מה?" שאל מנסה להשתלט על הרעד שבקולו. "בילדותה, כשהיא עוד הייתה נורמלית" הוא לא יכול היה שלא לשים לב להבעת הסלידה שעל פניה כשאמרה זאת "היא הייתה מבלה שעות במגדל השמירה שביער. זה היה מקום המחבוא שלה." "ומדוע, גברת קליין, את מספרת לי את זה רק עכשיו?" הוא ניסה לשווא לשמור קול רגוע. האישה הזאת שלפניו, אמה של הנערה שנעלמה, ידעה כל הזמן הזה היכן היא ושתקה. "א-אני לא יודעת" היא התכווצה כאשר ראתה את המבט שהוא שלח לעברה. "אם קרה לה משהו, זו תהיה אשמתך" הוא התכוון לסיים את השיחה ברגע זה, אך לפתע נזכר בכל מה שידע עליה ועל היחסים שלה עם הבת שלה. "ואולי זה מה שבעצם רצית? שהיא תמות..היא הרי הרגה את בעלך לא? בעלך היקר שהיה מתעלל בה ואונס אותה. לא יכולת לסבול את זה שהוא מת אה?" "אין לך מושג על מה אתה מדבר. אתה מסיק מסקנות מוטעות בקשר לכל אדם. אתה לא מכיר אותי ואינך יודע מה עובר לי בראש. אתה טועה." ובזאת יצאה מהחדר. הם הלכו ביער. השוטרים החמושים והוא. משתדלים לשמור על שקט ככל האפשר. כשהם הגיעו לבניין השמירה הם הריחו ריח נורא. ריח שבאופן מוזר החזיר אותו לשיחה בה גילה מי זה `הם`. הוא נכנס לחדרה. היא כרגיל הייתה קשורה לכיסא, אך משהו בה נראה שונה. היא נראתה כמתייסרת בכאבים. "צ`ארלי?" הוא התקרב אליה, רוצה לנסות לעזור. "הם פה" היא לחשה וכמעט לא נשמעה. ופתאום פניה התעוותו, קולה השתנה ופיה החל להוציא קצף מהפה. במשך כל "השיחה" היא רק קיללה ווירקה. ליחששה ואיימה. "אז אתם זה `הם`." אמר אז. "פיצול אישיות. אמנם נורא, אבל פיצול אישיות." ובזאת יצא מהחדר. השוטר שעלה מקודם למגדל, ירד עכשיו בריצה, מזועזע. הוא רץ לכיוון השיחים והקיא את נשמתו. המפקח שאל אותו אם הוא רוצה לעלות למעלה איתם. הוא חשב רגע ואחר הניד בראשו. הוא כבר ידע פחות או יותר מה הוא יראה שם והעדיף לחסוך זאת מעצמו. ממילא יעדכנו אותו אחר כך. הוא צדק. המפקח דיבר איתו יום אחרי זה. הוא סיפר שזו הייתה ללא ספק התאבדות. היא חתכה את עצמה. בכל מקום, מלבד הורידים. היא חתכה לעצמה את הבטן וכאשר הגיעו לשם כל מעייה היו שפוכים על הריצפה. עיניה היו עקורות ולשונה חתוכה. היא רצתה לסבול. חשה שהיא צריכה לסבול. "מסכנה." אמר המפקח. "פעם ראשונה שריפה ועכשיו זה. אני לא רוצה אפילו לשער מה עבר עליה." וכל מה שהוא יכל לעשות היה להנהן בראשו. הוא היה בהלם. "מצאנו גם כמה דברים מעניינים" אמר שוב. "באמת? מה?" "גילינו מי עזר לה לברוח" "מי?" "אחד השומרים. אבל לא הצלחנו לתפוס אותו. הוא נעלם". "הממ" "בנוסף גם גילינו טביעות אצבעות נוספות. על הכיסא" "שותפים?" "כן. הם היו גם על הסכין שמצאנו במגדל.." הוא הזדקף כששמע זאת. "אתם יודעים של מי הם?" "של האמא. גם היא נעלמה."