קצת ארוך... ופלספני

[תמר של א וב]

קצת ארוך... ופלספני../images/Emo22.gif

קצת ארוך... ופלספני

אחרי ההודעה של ורדה אני מעיזה להוציא מחשבות שמסתובבות אצלי לאחרונה... אז ככה: תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. ידעתי שאני רוצה להשתדל להיות אמא טובה לילדים שלי. באמת ניסיתי תמיד להיות כזאת מאז שנולדה הגדולה שלי. (על חלק מרגשות האשמה וירידה מהפרפקציונסטיות שלי התגברתי בזכות אימוץ הגישה שבספר "הורה מתקבל על הדעת") אני בטוחה שאם הכל היה זורם טבעי אז לא הייתי מגיעה למחשבות מטרידות כאלה, אבל עכשיו, כשלהביא ילד נוסף זה "פרוייקט" קורה כך: נניח ששעת ערב, ואני סחוטה אחרי יום קשה (הנה מתחילים התירוצים...)הבית מבולגן ושניהם לפני אמבטיות עייפים ומתווכחים ורבים ביניהם, ובעלי לא נראה באופק...ואני מוטרדת ועצבנית מכל מיני דברים (למשל תוצאות של הבדיקות דם...) ואז אני מתפרצת עליהם, וצועקת וכועסת...והם נעלבים (-הקטן) וכועסים (-ה"גדולה") והאוירה מגעילה...נכון שאח"כ מתחבקים ומתפייסים אבל בלילה מגיע קול קטן שאומר תמר,את במילא לא אמא משהו, תגידי תודה על השניים שיש לך, ותדעי לך שאת ממש לא צריכה להביא את השלישי - בשביל מה? בשביל שתהיה לו אמא שתצעק עליו? שתגיד לו דברים שלא צריך להגיד? עדיף שתטפלי באילו שכבר נולדו! ואני מצד אחד מסכימה עם הטענה הזאת ומצד שני מאד רוצה עוד ילד!!!ואפילו עוד שניים! אני לא מפרטת את הטענות של ה"קול הקטן" כי אני מפחדת להפוך את זה לממשי, אבל זה מנקר כל הזמן, דברים מסוג: הרי תצטרכי לשכב חלק מההריון, ומה יהיה אז עם הילדים ? תזניחי אותם? וכל העצבים והלחץ שכרוך בטיפולים? על מי תוציאי את זה ?וכן הלאה... זה קורה לעוד מישהי? יכול להיות שיש בזה אמת...? שאני טועה בהתערבות שלי בטבע? ו...לכל מי שלא מבינה למה אני מתעסקת בשאלות פילוסופיות: הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקות דם ו...טסה לה לחו"ל...אז חוץ מלהשתגע אין לי הרבה מה לעשות...

 

[ורדה 1]

לא, את לא טועה

קצת ארוך... ופלספני

אחרי ההודעה של ורדה אני מעיזה להוציא מחשבות שמסתובבות אצלי לאחרונה... אז ככה: תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. ידעתי שאני רוצה להשתדל להיות אמא טובה לילדים שלי. באמת ניסיתי תמיד להיות כזאת מאז שנולדה הגדולה שלי. (על חלק מרגשות האשמה וירידה מהפרפקציונסטיות שלי התגברתי בזכות אימוץ הגישה שבספר "הורה מתקבל על הדעת") אני בטוחה שאם הכל היה זורם טבעי אז לא הייתי מגיעה למחשבות מטרידות כאלה, אבל עכשיו, כשלהביא ילד נוסף זה "פרוייקט" קורה כך: נניח ששעת ערב, ואני סחוטה אחרי יום קשה (הנה מתחילים התירוצים...)הבית מבולגן ושניהם לפני אמבטיות עייפים ומתווכחים ורבים ביניהם, ובעלי לא נראה באופק...ואני מוטרדת ועצבנית מכל מיני דברים (למשל תוצאות של הבדיקות דם...) ואז אני מתפרצת עליהם, וצועקת וכועסת...והם נעלבים (-הקטן) וכועסים (-ה"גדולה") והאוירה מגעילה...נכון שאח"כ מתחבקים ומתפייסים אבל בלילה מגיע קול קטן שאומר תמר,את במילא לא אמא משהו, תגידי תודה על השניים שיש לך, ותדעי לך שאת ממש לא צריכה להביא את השלישי - בשביל מה? בשביל שתהיה לו אמא שתצעק עליו? שתגיד לו דברים שלא צריך להגיד? עדיף שתטפלי באילו שכבר נולדו! ואני מצד אחד מסכימה עם הטענה הזאת ומצד שני מאד רוצה עוד ילד!!!ואפילו עוד שניים! אני לא מפרטת את הטענות של ה"קול הקטן" כי אני מפחדת להפוך את זה לממשי, אבל זה מנקר כל הזמן, דברים מסוג: הרי תצטרכי לשכב חלק מההריון, ומה יהיה אז עם הילדים ? תזניחי אותם? וכל העצבים והלחץ שכרוך בטיפולים? על מי תוציאי את זה ?וכן הלאה... זה קורה לעוד מישהי? יכול להיות שיש בזה אמת...? שאני טועה בהתערבות שלי בטבע? ו...לכל מי שלא מבינה למה אני מתעסקת בשאלות פילוסופיות: הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקות דם ו...טסה לה לחו"ל...אז חוץ מלהשתגע אין לי הרבה מה לעשות...

לא, את לא טועה
אתחיל מהסוף: אנחנו לא מתערבות בטבע, אלא להיפך, עוזרות לטבע. הרי הטבע הוא שעשה אותנו כל כך כמהות לילדים. לרוב מקובל לחשוב שאישה שמוכנה לוותר על ילדים זה דבר לא טבעי. האמת שלי אין מחשבות מהסוג הזה, אבל זה לא אומר ששלך לא לגיטימיות. אולי בגלל שהבן הגדול שלי כבר כמעט בן 16, והוא עבר איתי בחיים כל כך הרבה. גירושי הורים, מעבר דירות, מצב כלכלי קשה בתקופת הלבד, 2 מערכות יחסים ארוכות לפני הנישואים השניים, טיפולי פוריות שהוא שותף להם ובכל זאת הוא יצא נער מקסים ובריא בנפשו ולמד שגם לאמא מותר לפעמים להיות עצבנית. אני גם אומרת לו שאם מישהו בבית ספר מעצבן אותו והוא לא יכול להרשות לעצמו להוציא שם את העצבים, זה טבעי שבאותו יום הוא לא יהיה כל כך נחמד כלפי בני הבית ובשביל זה אנחנו משפחה ואנחנו כאן אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש הורים מכים, מתעללים, שיכורים וזונות והם משריצים ילדים בלי להרגיש - אז לנו אסור??? גם לי יש היום מצב רוח פלספני, אבל אני מתחילה להתרכך ולהתחיל לחשוב בכל זאת על הטיפול הבא (בתנאי שהרופא ישנה את הפרוטוקול בצורה קיצונית).

 

[hillawr]

מוכר אבל שונה

קצת ארוך... ופלספני

אחרי ההודעה של ורדה אני מעיזה להוציא מחשבות שמסתובבות אצלי לאחרונה... אז ככה: תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. ידעתי שאני רוצה להשתדל להיות אמא טובה לילדים שלי. באמת ניסיתי תמיד להיות כזאת מאז שנולדה הגדולה שלי. (על חלק מרגשות האשמה וירידה מהפרפקציונסטיות שלי התגברתי בזכות אימוץ הגישה שבספר "הורה מתקבל על הדעת") אני בטוחה שאם הכל היה זורם טבעי אז לא הייתי מגיעה למחשבות מטרידות כאלה, אבל עכשיו, כשלהביא ילד נוסף זה "פרוייקט" קורה כך: נניח ששעת ערב, ואני סחוטה אחרי יום קשה (הנה מתחילים התירוצים...)הבית מבולגן ושניהם לפני אמבטיות עייפים ומתווכחים ורבים ביניהם, ובעלי לא נראה באופק...ואני מוטרדת ועצבנית מכל מיני דברים (למשל תוצאות של הבדיקות דם...) ואז אני מתפרצת עליהם, וצועקת וכועסת...והם נעלבים (-הקטן) וכועסים (-ה"גדולה") והאוירה מגעילה...נכון שאח"כ מתחבקים ומתפייסים אבל בלילה מגיע קול קטן שאומר תמר,את במילא לא אמא משהו, תגידי תודה על השניים שיש לך, ותדעי לך שאת ממש לא צריכה להביא את השלישי - בשביל מה? בשביל שתהיה לו אמא שתצעק עליו? שתגיד לו דברים שלא צריך להגיד? עדיף שתטפלי באילו שכבר נולדו! ואני מצד אחד מסכימה עם הטענה הזאת ומצד שני מאד רוצה עוד ילד!!!ואפילו עוד שניים! אני לא מפרטת את הטענות של ה"קול הקטן" כי אני מפחדת להפוך את זה לממשי, אבל זה מנקר כל הזמן, דברים מסוג: הרי תצטרכי לשכב חלק מההריון, ומה יהיה אז עם הילדים ? תזניחי אותם? וכל העצבים והלחץ שכרוך בטיפולים? על מי תוציאי את זה ?וכן הלאה... זה קורה לעוד מישהי? יכול להיות שיש בזה אמת...? שאני טועה בהתערבות שלי בטבע? ו...לכל מי שלא מבינה למה אני מתעסקת בשאלות פילוסופיות: הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקות דם ו...טסה לה לחו"ל...אז חוץ מלהשתגע אין לי הרבה מה לעשות...

מוכר אבל שונה
לאור משך הסבב הנכחי (אנחנו כבר שנתיים בטיפולים לילד מספר 3 אחרי הצלחות מהירות בטיפולים עם הבנות), הקשיים שיש ואצלי בעיקר דחיית ההגשמה האישית (לא בתחום ההורות) מעוררים לא פעם תהיות עד כמה להאחז בצורך שלי בעוד ילד ומתי להגיד די עד כאן ולהנות ממה שיש לי + לחפש עבודה +ללמוד שוב +...+ אחרי כל מחזור שנכשל אני נורא עצובה אבל מחבקת את הבנות חזק חזק, נושמת אותן לתוכי ועדיין משוכנעת שבשביל עוד כאלה המאמץ כדאי אבל.. אצל כל אחת מאיתנו זה אחרת וכל החלטה שתקבלי תהיה הנכונה ביותר עבורך. מחזיקה לך אצבעות וחיבוק לתמיכה. הילה

 

[תמי של יעל ומיכל]

יקירתי זו רק שביזות רגעית

קצת ארוך... ופלספני

אחרי ההודעה של ורדה אני מעיזה להוציא מחשבות שמסתובבות אצלי לאחרונה... אז ככה: תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. ידעתי שאני רוצה להשתדל להיות אמא טובה לילדים שלי. באמת ניסיתי תמיד להיות כזאת מאז שנולדה הגדולה שלי. (על חלק מרגשות האשמה וירידה מהפרפקציונסטיות שלי התגברתי בזכות אימוץ הגישה שבספר "הורה מתקבל על הדעת") אני בטוחה שאם הכל היה זורם טבעי אז לא הייתי מגיעה למחשבות מטרידות כאלה, אבל עכשיו, כשלהביא ילד נוסף זה "פרוייקט" קורה כך: נניח ששעת ערב, ואני סחוטה אחרי יום קשה (הנה מתחילים התירוצים...)הבית מבולגן ושניהם לפני אמבטיות עייפים ומתווכחים ורבים ביניהם, ובעלי לא נראה באופק...ואני מוטרדת ועצבנית מכל מיני דברים (למשל תוצאות של הבדיקות דם...) ואז אני מתפרצת עליהם, וצועקת וכועסת...והם נעלבים (-הקטן) וכועסים (-ה"גדולה") והאוירה מגעילה...נכון שאח"כ מתחבקים ומתפייסים אבל בלילה מגיע קול קטן שאומר תמר,את במילא לא אמא משהו, תגידי תודה על השניים שיש לך, ותדעי לך שאת ממש לא צריכה להביא את השלישי - בשביל מה? בשביל שתהיה לו אמא שתצעק עליו? שתגיד לו דברים שלא צריך להגיד? עדיף שתטפלי באילו שכבר נולדו! ואני מצד אחד מסכימה עם הטענה הזאת ומצד שני מאד רוצה עוד ילד!!!ואפילו עוד שניים! אני לא מפרטת את הטענות של ה"קול הקטן" כי אני מפחדת להפוך את זה לממשי, אבל זה מנקר כל הזמן, דברים מסוג: הרי תצטרכי לשכב חלק מההריון, ומה יהיה אז עם הילדים ? תזניחי אותם? וכל העצבים והלחץ שכרוך בטיפולים? על מי תוציאי את זה ?וכן הלאה... זה קורה לעוד מישהי? יכול להיות שיש בזה אמת...? שאני טועה בהתערבות שלי בטבע? ו...לכל מי שלא מבינה למה אני מתעסקת בשאלות פילוסופיות: הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקות דם ו...טסה לה לחו"ל...אז חוץ מלהשתגע אין לי הרבה מה לעשות...

יקירתי זו רק שביזות רגעית
הרי בתוך תוכך את יודעת שאת אמא נהדרת !! אף אחד לא מושלם ולכולנו יש ימים או רגעים שבהם אנו עצבניים ומוציאים חלק מזה על הילדים, אבל זה לא אומר כלום על כישורינו כהורים !! תראי כמה מחשבה ואיכפתיות את משקיעה בילדייך,תראי איזה מאמץ את משקיעה בלהביא עוד ילד לעולם הזה !!! אז נכון, זו תקופה קשה לכל המשפחה, אבל כשתצליחו, ילדייך יזכו לעוד אח או אחות שיהיה איתם כל חייהם, אז בעצם יהיה להם יותר טוב וכף !!! מה שאני מנסה להסביר לך זה שעל כל מה שכתבת ניתן להסתכל במבט וזוית קצת שונים, יותר אופטימיים וחיוביים !!לכל שאלה פילוסופית יש כמה נקודות מבט

שיהיה לך בהצלחה ומהר

 

[רוצה עוד 1]

גם לי היו מחשבות כאלה לא אחת

קצת ארוך... ופלספני

אחרי ההודעה של ורדה אני מעיזה להוציא מחשבות שמסתובבות אצלי לאחרונה... אז ככה: תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. ידעתי שאני רוצה להשתדל להיות אמא טובה לילדים שלי. באמת ניסיתי תמיד להיות כזאת מאז שנולדה הגדולה שלי. (על חלק מרגשות האשמה וירידה מהפרפקציונסטיות שלי התגברתי בזכות אימוץ הגישה שבספר "הורה מתקבל על הדעת") אני בטוחה שאם הכל היה זורם טבעי אז לא הייתי מגיעה למחשבות מטרידות כאלה, אבל עכשיו, כשלהביא ילד נוסף זה "פרוייקט" קורה כך: נניח ששעת ערב, ואני סחוטה אחרי יום קשה (הנה מתחילים התירוצים...)הבית מבולגן ושניהם לפני אמבטיות עייפים ומתווכחים ורבים ביניהם, ובעלי לא נראה באופק...ואני מוטרדת ועצבנית מכל מיני דברים (למשל תוצאות של הבדיקות דם...) ואז אני מתפרצת עליהם, וצועקת וכועסת...והם נעלבים (-הקטן) וכועסים (-ה"גדולה") והאוירה מגעילה...נכון שאח"כ מתחבקים ומתפייסים אבל בלילה מגיע קול קטן שאומר תמר,את במילא לא אמא משהו, תגידי תודה על השניים שיש לך, ותדעי לך שאת ממש לא צריכה להביא את השלישי - בשביל מה? בשביל שתהיה לו אמא שתצעק עליו? שתגיד לו דברים שלא צריך להגיד? עדיף שתטפלי באילו שכבר נולדו! ואני מצד אחד מסכימה עם הטענה הזאת ומצד שני מאד רוצה עוד ילד!!!ואפילו עוד שניים! אני לא מפרטת את הטענות של ה"קול הקטן" כי אני מפחדת להפוך את זה לממשי, אבל זה מנקר כל הזמן, דברים מסוג: הרי תצטרכי לשכב חלק מההריון, ומה יהיה אז עם הילדים ? תזניחי אותם? וכל העצבים והלחץ שכרוך בטיפולים? על מי תוציאי את זה ?וכן הלאה... זה קורה לעוד מישהי? יכול להיות שיש בזה אמת...? שאני טועה בהתערבות שלי בטבע? ו...לכל מי שלא מבינה למה אני מתעסקת בשאלות פילוסופיות: הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקות דם ו...טסה לה לחו"ל...אז חוץ מלהשתגע אין לי הרבה מה לעשות...

גם לי היו מחשבות כאלה לא אחת
למרות שברוב הזמן אני יודעת שאני אמא טובה, יש רגעים שאני מרגישה שאני ממש מפלצת. טוב, אני מגזימה כמובן. אבל אני חושבת שנדירות האמהות - ולא חשוב לכמה ילדים, ואיך הם באו לעולם - שלעולם אינן מאבדות את הסבלנות, שתמיד בשליטה, שלעולם לא צועקות ומתרגזות, שאף פעם לא אומרות לילדיהן דברים שאחר כך מצטערות עליהן. אני חושבת שזו תמצית הרעיון של "הורה מתקבל על הדעת", למרות שלא קראתי את הספר. נכון, לטיפולים יש מחיר. כולנו יודעות עד כמה הוא יכול להיות גבוה, בתנודות מצבי רוח, בעייפות פיזית ונפשית, בחוסר סבלנות ועוד. וכמעט אי אפשר שילדינו היקרים כל כך לא ישלמו חלק מהמחיר הזה. השאלה מה עושים עם זה, אילו מערכות תמיכה ועזרה מגייסים, עד כמה מודעים למצב ונערכים לבקרת נזקים מהירה ככל הניתן. אין לי שום ספק שאת, כמוני, אמא נפלאה, שבחלק מהזמן - כמו רוב האמהות, גם אלו שלא בטיפולים - מתמודדת עם מצבים קשים ומורכבים, ועושה כמיטב יכולתך שילדיך יפגעו מעט ככל האפשר. את הכמיהה לעוד ילד כל אחת כאן מכירה היטב היטב מהבטן, והיא כמעט לא קשורה לשום דבר אחר. פשוט רוצים! אז בואי נקווה שהרופאה הסוררת תחזור במהרה ושיהיו לך עניינים פחות "פילוסופיים" להעסיק את הראש.... זריקות, למשל

ושיהיה בהצלחה!

 

[תמר של א וב]

תודה ../images/Emo141.gif

גם לי היו מחשבות כאלה לא אחת
למרות שברוב הזמן אני יודעת שאני אמא טובה, יש רגעים שאני מרגישה שאני ממש מפלצת. טוב, אני מגזימה כמובן. אבל אני חושבת שנדירות האמהות - ולא חשוב לכמה ילדים, ואיך הם באו לעולם - שלעולם אינן מאבדות את הסבלנות, שתמיד בשליטה, שלעולם לא צועקות ומתרגזות, שאף פעם לא אומרות לילדיהן דברים שאחר כך מצטערות עליהן. אני חושבת שזו תמצית הרעיון של "הורה מתקבל על הדעת", למרות שלא קראתי את הספר. נכון, לטיפולים יש מחיר. כולנו יודעות עד כמה הוא יכול להיות גבוה, בתנודות מצבי רוח, בעייפות פיזית ונפשית, בחוסר סבלנות ועוד. וכמעט אי אפשר שילדינו היקרים כל כך לא ישלמו חלק מהמחיר הזה. השאלה מה עושים עם זה, אילו מערכות תמיכה ועזרה מגייסים, עד כמה מודעים למצב ונערכים לבקרת נזקים מהירה ככל הניתן. אין לי שום ספק שאת, כמוני, אמא נפלאה, שבחלק מהזמן - כמו רוב האמהות, גם אלו שלא בטיפולים - מתמודדת עם מצבים קשים ומורכבים, ועושה כמיטב יכולתך שילדיך יפגעו מעט ככל האפשר. את הכמיהה לעוד ילד כל אחת כאן מכירה היטב היטב מהבטן, והיא כמעט לא קשורה לשום דבר אחר. פשוט רוצים! אז בואי נקווה שהרופאה הסוררת תחזור במהרה ושיהיו לך עניינים פחות "פילוסופיים" להעסיק את הראש.... זריקות, למשל

ושיהיה בהצלחה!

תודה

תודה לכן על התמיכה. אני קוראת את ההודעות שלכן ומרגישה לא לבד. אני מרגישה שעצם זה שהעזתי לכתוב על המחשבות האלה מוריד מעלי את העול וההתלבטות. בכל אופן היא חזרה ואני הולכת לעשות את זה במכה ראשונה!!!!

 

[ורדה 1]

בהצלחה!!../images/Emo50.gif

תודה

תודה לכן על התמיכה. אני קוראת את ההודעות שלכן ומרגישה לא לבד. אני מרגישה שעצם זה שהעזתי לכתוב על המחשבות האלה מוריד מעלי את העול וההתלבטות. בכל אופן היא חזרה ואני הולכת לעשות את זה במכה ראשונה!!!!

בהצלחה!!

ומחכים להודעה על בטא חיובית בעוד כחודשיים...

 

[2שנילי]

אל תחשבי על עכשיו,אלא על עוד 40 שנה

קצת ארוך... ופלספני

אחרי ההודעה של ורדה אני מעיזה להוציא מחשבות שמסתובבות אצלי לאחרונה... אז ככה: תמיד ידעתי שאני רוצה משפחה גדולה. ידעתי שאני רוצה להשתדל להיות אמא טובה לילדים שלי. באמת ניסיתי תמיד להיות כזאת מאז שנולדה הגדולה שלי. (על חלק מרגשות האשמה וירידה מהפרפקציונסטיות שלי התגברתי בזכות אימוץ הגישה שבספר "הורה מתקבל על הדעת") אני בטוחה שאם הכל היה זורם טבעי אז לא הייתי מגיעה למחשבות מטרידות כאלה, אבל עכשיו, כשלהביא ילד נוסף זה "פרוייקט" קורה כך: נניח ששעת ערב, ואני סחוטה אחרי יום קשה (הנה מתחילים התירוצים...)הבית מבולגן ושניהם לפני אמבטיות עייפים ומתווכחים ורבים ביניהם, ובעלי לא נראה באופק...ואני מוטרדת ועצבנית מכל מיני דברים (למשל תוצאות של הבדיקות דם...) ואז אני מתפרצת עליהם, וצועקת וכועסת...והם נעלבים (-הקטן) וכועסים (-ה"גדולה") והאוירה מגעילה...נכון שאח"כ מתחבקים ומתפייסים אבל בלילה מגיע קול קטן שאומר תמר,את במילא לא אמא משהו, תגידי תודה על השניים שיש לך, ותדעי לך שאת ממש לא צריכה להביא את השלישי - בשביל מה? בשביל שתהיה לו אמא שתצעק עליו? שתגיד לו דברים שלא צריך להגיד? עדיף שתטפלי באילו שכבר נולדו! ואני מצד אחד מסכימה עם הטענה הזאת ומצד שני מאד רוצה עוד ילד!!!ואפילו עוד שניים! אני לא מפרטת את הטענות של ה"קול הקטן" כי אני מפחדת להפוך את זה לממשי, אבל זה מנקר כל הזמן, דברים מסוג: הרי תצטרכי לשכב חלק מההריון, ומה יהיה אז עם הילדים ? תזניחי אותם? וכל העצבים והלחץ שכרוך בטיפולים? על מי תוציאי את זה ?וכן הלאה... זה קורה לעוד מישהי? יכול להיות שיש בזה אמת...? שאני טועה בהתערבות שלי בטבע? ו...לכל מי שלא מבינה למה אני מתעסקת בשאלות פילוסופיות: הרופאה שלי שלחה אותי לבדיקות דם ו...טסה לה לחו"ל...אז חוץ מלהשתגע אין לי הרבה מה לעשות...

אל תחשבי על עכשיו,אלא על עוד 40 שנה
תחשבי על הרגע שבו את ובעלך תהיו סבא וסבתא ואיזה כיף יהיה שיהיו כל הילדים יחד וכל הנכדים ואיזה כיף זה משפחה גדולה שמתכנסת לה ביחד בחגים ושבתות. חשבי גם על הזמן שיגיע (לא עלינו) בו תצטרכו את העזרה של הילדים שלכם. חשבי עליהם ועל זה שככל שהם יהיו יותר העול יתחלק ביניהם. וכשאחד האחים ירגיז תמיד יהיה להם עוד אח ללכת ולהתלונן ולקבל חיזוקים. שניים זה לא מספיק, זו דעתי ולכן אני אעשה הכל שלילדים שלי יהיה עוד אח/אחות. בכל מקרה, בהצלחה !!!