קצת בבעיה...
היי, אני משרתת כבר למעלה משנה כתצפיתנית בגבול עזה. אני מאוד אוהבת את התפקיד למרות הקשיים שביציאות בתנאים ובעוד המון דברים אחרים שרק מי שהיה שם יודע. אולי בגלל שאני מאוד ציונית אני מאוד מאמינה בתפקיד... עכשיו לבעיה: אני לא קרבית או משהו אבל להיות תצפיתנית זה פשוט ללוות את מי שנמצא בפנים ולראות את הכל מתרחש. אם זה הסיכול, החיסולים, הלחץ של המבצעים, הקסאמים והכל ראיתי חיסולים וראיתי דברים לא נעימים שבאותו רגע גרמו לי לריגוש ואם הזמן פשוט גרמו לי להיות אדישה לדברים שכל בן אדם רגיל לא יכול להיות אדיש אליהם היה לי אירוע של מחבלים שבאותו רגע גרם לרגש שליווה הרבה אדרנלין בגוף וזמן מה אחר כך הביא לחלומות לא נעימים ולתמונות שלא יוצאות לי מהראש עד עכשיו. אני חיה את הלחץ הזה ואת כל הדברים האלה יום יום בעזה ומצד אחד זה גורם לי לסיפוק אדיר אבל מצד שני אני מרגישה שזה משנה אותי, ובמקום כלשהו גם "משגע" אותי. בקשר לקסאמים, כבר התרגלתיף חבל לי שאזרחים נפגעים אבל לי זה לא מזיז יותר מדיי. אני לא רוצה להשמע כל כך מסכנה כי אני לא ואני יודעת שהלוחמים חווים את הכל על בשרם, אבל כל הדברים האלה משפיעים עליי לא ממש טוב והדבר האחרון שאני רוצה זה להדרדר כי אני רוצה להמשיך שם עד הסוף ולתת את המקסימום שלי, ומן הסתם שאני רוצה לחזור הבייתה בפעמים המעטות שיש לי בלי שהראש שלי שקוע בכל כך הרבה שטויות. לדבר על זה עם מישהו זה קצת קשה כי כולם נמצאים על אותה סירה במקום שלי ומי שלא בתפקיד לא באמת יכול להבין... השאלה שלי היא האם כדאי להוציא עכשיו אנרגיה מיותרת על טיפול שנמצא במרחק נסיעה של יותר משעתיים מהבסיס שלי ומן הסתם שזה יהיה על חשבון שעות של הבית... או שאולי מישהו עם ניסיון יכול להגיד לי שכל זה יכול להעלם אחרי השיחרור? אם יש לכם פיתרון אחר אז זה יתקבל בברכה. תודה..
היי, אני משרתת כבר למעלה משנה כתצפיתנית בגבול עזה. אני מאוד אוהבת את התפקיד למרות הקשיים שביציאות בתנאים ובעוד המון דברים אחרים שרק מי שהיה שם יודע. אולי בגלל שאני מאוד ציונית אני מאוד מאמינה בתפקיד... עכשיו לבעיה: אני לא קרבית או משהו אבל להיות תצפיתנית זה פשוט ללוות את מי שנמצא בפנים ולראות את הכל מתרחש. אם זה הסיכול, החיסולים, הלחץ של המבצעים, הקסאמים והכל ראיתי חיסולים וראיתי דברים לא נעימים שבאותו רגע גרמו לי לריגוש ואם הזמן פשוט גרמו לי להיות אדישה לדברים שכל בן אדם רגיל לא יכול להיות אדיש אליהם היה לי אירוע של מחבלים שבאותו רגע גרם לרגש שליווה הרבה אדרנלין בגוף וזמן מה אחר כך הביא לחלומות לא נעימים ולתמונות שלא יוצאות לי מהראש עד עכשיו. אני חיה את הלחץ הזה ואת כל הדברים האלה יום יום בעזה ומצד אחד זה גורם לי לסיפוק אדיר אבל מצד שני אני מרגישה שזה משנה אותי, ובמקום כלשהו גם "משגע" אותי. בקשר לקסאמים, כבר התרגלתיף חבל לי שאזרחים נפגעים אבל לי זה לא מזיז יותר מדיי. אני לא רוצה להשמע כל כך מסכנה כי אני לא ואני יודעת שהלוחמים חווים את הכל על בשרם, אבל כל הדברים האלה משפיעים עליי לא ממש טוב והדבר האחרון שאני רוצה זה להדרדר כי אני רוצה להמשיך שם עד הסוף ולתת את המקסימום שלי, ומן הסתם שאני רוצה לחזור הבייתה בפעמים המעטות שיש לי בלי שהראש שלי שקוע בכל כך הרבה שטויות. לדבר על זה עם מישהו זה קצת קשה כי כולם נמצאים על אותה סירה במקום שלי ומי שלא בתפקיד לא באמת יכול להבין... השאלה שלי היא האם כדאי להוציא עכשיו אנרגיה מיותרת על טיפול שנמצא במרחק נסיעה של יותר משעתיים מהבסיס שלי ומן הסתם שזה יהיה על חשבון שעות של הבית... או שאולי מישהו עם ניסיון יכול להגיד לי שכל זה יכול להעלם אחרי השיחרור? אם יש לכם פיתרון אחר אז זה יתקבל בברכה. תודה..
