קצת הגיגים אחרי אירוח -

[הבת המתהוללת]

 

[אמרלדה]

 

[shira1960]

קצת הגיגים אחרי אירוח -

קצת בעקבות מה שאמרלדה כתבה השבוע.

אז אירחתי 4 קרובי משפחה היום, פלוס אני והבן. התעסקתי המון עם הסיפור הזה (תפריט, רשימות, קניות וכו'), לא כל כך יודעת למה. למה אנחנו כל כך נלחצים? אין לי תשובה. בסופו של דבר, החלטתי להקל על עצמי וקניתי סלטים מוכנים, והמבורגרים מוכנים, רוטב ברביקיו מוכן. במקום צ'יפס /פלחי תפוחי אדמה בתנור - קנינו תפוצי'פס. 4 שקיות נעלמו כלא היו.

קינוח היה פנטזיה ומלון/אבטיח (פלוס עוגה נטול גלוטן שהאחיינית הביאה).
הכל הוגש בחד"פ - כולל תבניות חד"פ שהושארו על הפלטה.

5 דקות אחרי שהאורחים הלכו, כאילו לא היו כאן אורחים. היו עודפי אוכל (לא המון אבל הרבה), חלק הם לקחו, חלק הלך לפריזר.

בקיצור - לפני כך וכך שנים לא הייתי מעלה על דעתי להגיש בחד"פ. לקנות סלטים מוכנים? חס וחלילה. ורגע, לא חסר עוד משהו ועוד משהו? אולי מנה ראשונה, אולי מתאבנים, אולי פלאפל וטחינה ו.... אז זהו, שלא. לא חסר כלום, ישבנו בערך 5-6 שעות בכיף ונהנינו ואז אחרי חמש דקות הכל חסר למקום.

מסקנה - אין צורך להילחץ. מה שלא נכין, יהיה בסדר. העיקר שיש *משהו* לאכול, שתיה, קרח, ומצב רוח. עכשיו לזכור לפני החג הבא - לא להילחץ

 

[הבת המתהוללת]

מסוג הלקחים שלוקח שנים להפנים,

וכל כך רוצים לפקוח את העיניים לאלו מסביבינו משקולטים.

 

[amysh]

כ"כ מבינה מה את אומרת

התיעצתי איתכם פה לא מזמן מה להכין לפיקניק יומולדת של ביתי בת השנתיים (מחר!)
התחלתי להרכיב רשימת מוזמנים וגם תפריט (בהתאם), ראיתי כמה עבודה תידרש ממני, אז נכון שחמותי וחברה יעזרו קצת אבל הרוב יפול עלי ולא בא לי. החלטתי לותר השנה. אעשה לה משהו בקטנה עם המשפחה הקרובה בלבד.

 

[tzivi1]

אם יורשה לי...

הרעיון הוא לוותר על הטירוף שבהכנה, לא על האירוח... כולם אוהבים לארח, השאלה עד כמה את מוכנה לוותר על הרעיון שהכל יהיה "מושלם". כלומר, אם מתחשק לך לחגוג חגיגה גדולה - לא לוותר עליה, אלא להרשות לעצמך לקנות דברים או לבקש עזרה משמעותית יותר מאחרות.
(ואני מקווה שלא חפרתי...).

 

[amysh]

אז זהו שלא בא לי חגיגה גדולה ויש כאלה שלא

אוהבים לארח. פעם אהבתי. היום לא. יותר מדי עבודה ובלאגן. מוותרת.

 

[tzivi1]

 

[tzivi1]

כל הכבוד שירה וצפתית

עברתן ממש גמילה! הרי הצורך להכין המון מטעמים, שבסופו של דבר באמת שאין בהם צורך, משרתת איזשהו צורך פנימי שלנו, שהחלטתן לשחרר, וכך גם נגמלתן מלארח באופן שמקשה עליכן. כל הכבוד!

 

[אמרלדה]

שירה, יישר כוח. עשית זאת. גם לי יש מסקנות

מאתמול. אתחיל בהן, ואמשיך ב"למה".

ה"בעיה" אצלי היא הכמות של האנשים. ואני אוהבת את זה ככה. לצערי, כנראה שלא אוכל להמשיך לארח אותם כך, כל המשפחה המורחבת, ביום העצמאות. וזו מסורת של כ-15 שנה, לדעתי, אז קצת עצוב לי.
אבל, חוששתני שאני צריכה להתחיל להכיר במגבלותיי.

אז מה היה שם? קודם כל נודה על האמת: ערב לפני חגגנו במסיבה במושב סמוך. חברים טובים. הרבה אוכל והרבה שתייה. התפרעתי, מתוך הנחה שהאורחים באים רק בצהרים אז יש לי זמן להתאושש. יש להניח שזה עשה את שלו. לפני שצנחתי למיטה הוצאתי את הבשרים שקניתי אל השיש. זו כל ההשקעה שהיתה לי בהם.

בבוקר קמתי, סידרתי יחד עם השלם את הבית. אל ייקל הדבר בעיניכם: להעלות מהמרתף כסאות, להעלות ולפרוש מחצלת במרפסת, להעלות ולסדר כריות ענקיות מסביב - עד כאן "זולה" - להזיז ולהכין שני שולחנות גדולים, אחד בפנים אחד בחוץ, וכולי. תוך כדי, השלם הכין סלט חצילים וטחינה. אה. שטפתי פירות וערכתי כמויות של חד פעמיים. קשה, באמת.

ב-12:30הגיעו החבר'ה, הביאו טונות של אוכל, סלטים ובשר, עוגות. אפילו פיתות אפויות בטבון תוצרת בית הגיעו. הניחו הכל על השולחנות. המנגליסטים בניצוח בני באו, לקחו, הכינו, החזירו. בחיי שלא עשיתי כלום. לא סלט, לא בישלתי, לא הכנתי על האש, אפילו לא חתכתי ירקות. אבל מה? לא ישבתי רגע. עובדה. פשוט לא ישבתי.

פעם זה להביא משהו, פעם זה למצוא משהו, פעם זה לאסוף, פעם זה לזרוק, פעם זה להוציא מהמקרר... מה זה חשוב? וכל הזמן כולם עבדו. אז מה? גם אני. לא, במושגים שלי לא עבדתי. אבל התרוצצתי.

הגיעו ב-12 הלכו ב-17. כלום. מה זה חמש שעות? פעם 10 היו חולפות בלי שארגיש. וכמובן, סידרו "בגדול". זרקו אשפה, שמו דברים במקום, כלים לא היו כמעט...

נפלנו מהרגליים. הכנסנו דברים למקרר ונפלנו. בשמונה רק התחלנו לסדר, לנער, לקפל, להוריד למרתף, לטאטא. סידרנו את הרוב. היום הייתי מתוכננת לנקות. בצהרים הצלחתי לשטוף את המטבח ואזור האוכל. עד אז לא יכולתי לעשות כלום. אחכ הייתי חייבת לצאת. נגמר היום. מחר בבוקר אשטוף את החלק השני.

אז המסקנה שלי, כפי שאמרתי בהתחלה, פשוטה: אם אני לא מסוגלת להרים את הבית אחרי אירוח כזה ענק, כנראה שאני לא יכולה לעשות אותו, ומסתבר שזה לא קשור לאוכל.

עכשיו אני מתחילה לחשוב איך ומה לארח את המשפחה המורחבת שלי בכל זאת: לפצל למשפחות קטנות במשך כל השנה? אבל זה לא אותו דבר. ומה בקשר ליום העצמאות? לפחות למבוגרים שכבר קשה להם לצאת לשטח אני נותנת בית צמוד ואווירת חגיגה כל היום. וזה הכי חשוב לי. אז מה אגיד? תגידו לילדים ולנכדים שלכם לא לבוא, רק אתם מוזמנים? לא יודעת.

אולי פשוט בשנה הבאה אתאם קודם כל עם מנקה ואחר כך עם המוזמנים... מאז שעברתי דירה לא היה לי זמן לחפש מנקה.
נראה. שיהיו לנו רק חגים שמחים.

 

[tzivi1]

וואו, איזמרלדה

נשמע שהיו כמה עשרות של אורחים. צריך רוחב לב כדי לעשות זאת במשך 15 שנים, ונראה שכולם מעריכים ואוהבים.
אין לי הרבה מה לכתוב, חוץ מזה שאני מבינה גם את הקושי וגם את האמביוולנטיות... אני מאמינה שאת תגיעי להחלטה הנכונה, לכשיגיע יום ההולדת הבא של המדינה.

 

[זהבה יש רק אחת]

איזמרלדה , ממש מבינה את הקושי שלך

משני הכיוונים. מאחלת לך בריאות ואריכות ימים , ואירוחים בצורה שהכי מתאימה לך .

גם לי קרה משהו מוזר השנה ולא היה לי חשק לאף אחד, אפילו לאחי או לאחיינית שלי לא קראנו לעל-האש, היינו רק המשפחה הבסיסית באיזי ובכיף. העברנו את היום מול מסך המחשב מטקס לטקס ומחידון לחידון אפילו לא יצאנו מהבית , למרות שהיתה פה פעילות מאוד נחמדה שנרשמנו אליה .
כנראה לפעמים צריך גם לחגוג כך

 

[הבת המתהוללת]

יקירתי, עברת כל מיני דברים לאחרונה- מעבר

ולפניו בנייה, יציאה לפנסיה, כל מיני בני משפחה חולים - כמו שאמרת בעצמך, עד שנה הבאה יש זמן ואולי מפלס האנרגיה יעלה.

ואם לא, אני בטוחה שבניחותא, תמצאי פיתרונות נהדרים

 

[אמרלדה]

מה שנכון נכון... אולי שילוב של אנרגיה ושינוי

יהיה טוב.

תודה, מותק.

 

[amysh]

אמרלדה- אולי שהילידם יעזרו יותר

כתבת שעזרו, אבל אולי שיעזרו יותר, אם אחרע האירוח נפלת מהרגליים סימן שעבדת קשה מאוד.
וכשכתבתי ילדים- התכוונתי גם לכלות.
חמותי לא מארחת ארוחים גדולים (מבינה אותה), אבל גם בארוחות המשפחתיות של שבת, רובנו עוזרים (כתבתי רובנו, כי מעצבנים אולי אלו שלא עוזרים). בעלי לרוב עושה את כל הכלים (מכניס למדיח), אני בדר"כ מכינה חלק מהאוכל, עוזרים להגיש ולפנות, וכך זה שפוי לחמותי. ממליצה לך לאמץ (אם עוד לא אימצת).

 

[אמרלדה]

הי יקירה.

הילדים והכלות עוזרים. הם ארבעה. הם תמיד מגיעים לפני, עוזרים לסדר לקראת, ואחר כך נשארים כצוות פינוי.

השנה אחד מהם היה צריך לצאת מוקדם עם אשתו, אבל הוא אמר שאם יהיה צורך הם יחזרו למחרת להוריד דברים למרתף וכולי. והשני עבד, כדרכו בלי הפסקה, היה אחראי על המנגל ועזר קצת לסדר לפני שהלך.

דווקא הסיפור הזה, שלראשונה הם לא נשארו שעות אחר כך, העלה בי מחשבות הפוכות: אני מסתמכת על ארבעתם (שני בנים ושתי כלות) כחלק בלתי נפרד מאירוח יום העצמאות. וזו הפעם הראשונה שהם לא יכלו להישאר ממש עד שהכל היה מסודר ונקי. ועלה בדעתי שאני קצת אנוכית. מכריזה שאני מארחת, אבל בלעדיהם לא יכולה, ולא מעלה בדעתי לשאול אותם אם הם רוצים. לכן חשבתי אולי לשכור עזרה בשנה הבאה, ולתת להם להיות אורחים כמו כולם.

בשישי בערב הם תמיד עובדים עד שהכל מסודר. לא זזים קודם. הייתי שמחה אם כל אחד היה מביא משהו, אבל השלם לא אוהב את זה. ועכשיו יצאתי לפנסיה, אז גם אין תירוץ. אני יכולה להכין ולבשל או לאפות מראש ולהקפיא (לא אוהבת שהשישי שלי הולך כולו על בישול).

תודה על החשיבה.

 

[amysh]

אנוכית?? ממש לא!!

הכי קל בעולם לא ל ארח ושמישהו אחר לוקח את זה על עצמו. לעזור זה החלק הקל. בטח כשאת אומרת שהם לא מבשלים אלא רק עוזרים בסידור ארגון ונקיון.

 

[shira1960]

המון חיבוקים לכולם - אני יודעת שזה לא קל

כמו שאזמרלדה כותבת - "תמיד עשינו ככה" ופתאום לחשוב שזה קשה או אולי מיותר או אולי גם וגם . קשה כי ה"משפחה" (איך שלא מגדירים זאת) זה חלק חשוב מאיתנו.

בכל אופן אני שמחה שהגעתי למסקנות שלי, ואנסה להתמיד בכך בעתיד.

 

[אמרלדה]

אולי פשוט

אשכור בשנה הבאה שני צעירים ליום לפני וליום אחרי, שיסחבו, יעבדו, יערכו, יקפלו... ???....

איך אמא שלי ז"ל היתה אומרת? עד השנה הבאה ירחם השם.

ואיך אבא שלי היה אומר? עד אז, או שהפריץ ימות, או שהמלך ימות.

גשם טוב.

 

[shira1960]

אני בעד. את מזכירה לי משהו

לפני כך וכך שנים, הוזמנו לדודים שלי לאיזה חג (אולי פורים). פתאום ראיתי איזה בחור צעיר חמוד מסתובב שם ועוזר, בהתחלה חשבתי שהוא איזה קרוב משפחה שאני לא מכירה אבל אז התברר לי שהם שוכרים אותו מדי פעם בדיוק לדברים האלה - וזה אפילו לא היה אירוע עם 50 איש כמו אצלך, היינו אולי 20-25, אבל הוא עמד על הגריל, והוא בדק שיש קרח, והוא החליף את בקבוקי השתיה, מילא צלחות סלט, (וזה רק מה שאני ראיתי - הוא הגיע לשם לפני שהכל התחיל כדי לעזור בארגון וסידור). בקיצור, כל ההתרוצצויות שאת מנית, הורדו מכתפי המארחים, שיכלו באמת לשבת רגל על רגל.