marquise de sade
New member
קצת הגיגים על שכחת תינוקות ברכב
טוב, קשה לי להתעלם מכל המקרים האחרונים של שכחת תינוקות והקלות המדהימה שבה אנשים ממהרים לטיח האשמות.
אני חושב שבהנתן פורום שדן בעניינים פסיכולוגיים - זו שאלה שאפשר לדון בה.
שני הפני שלי על הנושא די מורכבים:
אני חושב שיש פה שתי מערכות מעורבות מן הסתם, המערכת הקשבית ומערכת הזיכרון.
לגבי מערכת הקשב, זה די פשוט. כיוון שהאדם מורגל בפעילות אוטומאטית יומיומית המערכת הקשבית מסננת גירויים לא רלוונטיים. בימים כתיקונם, שאינם חופש גדול, אין תינוק ברכב, אין גירוי.
כיוון שהאדם עושה את כל פעולות הבוקר (או לפחות 80% מהן) באופן אוטומאטי, המערכת עלולה לסמן את התינוק בשלב מוקדם (לאחר הכניסה לרכב והתחלת הנסיעה) כגירוי לא רלוונטי.
במהלך הנסיעה המערכת הקשבית מתמודדת עם המון גירויים אחרים שאינם התינוק, תנועה, דיבור בטלפון, מיילים מהעבודה, מחשבות סוררות על משכנתא.
זהו אינו תהליך מכוון חס ושלום, זה פשוט ניסיון של המערכת להפחית מעומס הגירויים ולכן היא מסמנת את ה ODD BALL כגירוי לא רלוונטי. היוצא דופן במקרה זה הוא התינוק, אם הוא שקט כמובן.
זה מבחינה קשבית, הקטע הוא, שגירויים שאינם עוברים סינון ומסומנים כלא רלוונטיים אינם עוברים עיבוד ולפיכך בכלל לא מגיעים לזיכרון.
מצד שני, יש את פעולת הכנסת התינוק לאוטו, שהיא מודעת לחלוטין ואמורה להיות מסומנת על ידי המערכת הקשבית כאירוע משמעותי. למעשה, זה מה שקורה בדרך כלל ובגלל הסימון הזה לא נשכחים ברכבים אלפי תינוקות מידי יום.
ז"א כי יתכן שאם מישהו אחר ביצע את פעולת הכנסת התינוק לרכב, לא התבצע סימון ועיבוד.
אבל אם זה אותו האדם? איך יתכן שהתבצע סימון ועיבוד ועדיין לא עובד הגירוי.
פה נכנסת מערכת הזיכרון לפעולה. הזיכרון הוא לא הרד דיסק, כל פעם שקוראים ממנו, הוא משתנה, הזיכרון אינו קבוע - הוא אורגניזם חי שמשתנה לפי הסביבה וההקשר.
אז למרות שהתבצע עיבוד והאדם זוכר שהכניס את התינוק לאוטו, יש תלות במספר הגירויים שיצטרך לעבד עד שיגיע לעבודה.
אם מדובר בהרבה גירויים שהם זהים בכל יום ויום (כמו הדרך לעבודה, שיחות טלפון קבועות וכו') אזי יתכן מצב שבו הזיכרון משתנה ליום רגיל שבו התינוק לא נמצא ברכב כיוון שהמערכת הקשבית מאותתת על מצב רגיל ועוברת לאוטומאט, בכך משנה את הזיכרון ומובילה למצב של שכחה.
מצב נוסף הוא שיחת טלפון או אירוע אחר שמסיח את הדעת בצורה קיצונית. בהנתן אירוע קיצון, כל המשאבים הקשביים עוברים למצב אזעקה, ובכך בעצם "מכבים" פעולת או עיבוד קשביים אחרים שנעשו - הגוף נמצא במצב אזעקה, ובמצב זה נלקח בחשבון אך ורק מצב החירום כאשר ישנה הנחה סמויה כי כל שאר העיבודים אינם חשובים כרגע ומקבלים עדיפות משנית. העדיפות המשנית הזו מסירה למעשה את התיוג או העיבוד שנעשה - זוהי מחיקה של עיבוד קודם - או שוב, שכחה.
כמובן שאפשר להזכיר בהקשר הזה היוריסטיקות שנכנסות לפעולה, אשליית שליטה וכו' וכו' אבל אלו דברים טריוויאלים יותר (שאשמח לדון בהם).
אז כן, יש אחריות אישית, יש אחריות לעומס הקוגניטיבי המטורף שכולנו חיים בו (עבודה, לימודים ילדים), יש אחריות לחברת הצריכה שמעמיסה עלינו עוד עוד גירויים.
אבל יש גם מנגנונים טבעיים ורצויים, שלפעמים, מתוך כוונה טובה, כושלים - והכשל הזה יכול להוביל תוצאות טרגיות לפעמים.
המערכת הקשבית ומערכת הזיכרון ברוב מוחלט של המקרים עובדות נכון, אמנם לא מושלם, אבל יש סיבות ל"דפקטים" האלו, מחירים שאנחנו צריכים לשלם על מנת להגיב מהר יותר.
זוהי הסיבה שבאנגלית אומרים - Paying attention. תשומת לב היא מחיר שעלינו לשלם, לעיתים, על חשבון משאבים אחרים, כגון זיכרון.
מה דעתכם?
טוב, קשה לי להתעלם מכל המקרים האחרונים של שכחת תינוקות והקלות המדהימה שבה אנשים ממהרים לטיח האשמות.
אני חושב שבהנתן פורום שדן בעניינים פסיכולוגיים - זו שאלה שאפשר לדון בה.
שני הפני שלי על הנושא די מורכבים:
אני חושב שיש פה שתי מערכות מעורבות מן הסתם, המערכת הקשבית ומערכת הזיכרון.
לגבי מערכת הקשב, זה די פשוט. כיוון שהאדם מורגל בפעילות אוטומאטית יומיומית המערכת הקשבית מסננת גירויים לא רלוונטיים. בימים כתיקונם, שאינם חופש גדול, אין תינוק ברכב, אין גירוי.
כיוון שהאדם עושה את כל פעולות הבוקר (או לפחות 80% מהן) באופן אוטומאטי, המערכת עלולה לסמן את התינוק בשלב מוקדם (לאחר הכניסה לרכב והתחלת הנסיעה) כגירוי לא רלוונטי.
במהלך הנסיעה המערכת הקשבית מתמודדת עם המון גירויים אחרים שאינם התינוק, תנועה, דיבור בטלפון, מיילים מהעבודה, מחשבות סוררות על משכנתא.
זהו אינו תהליך מכוון חס ושלום, זה פשוט ניסיון של המערכת להפחית מעומס הגירויים ולכן היא מסמנת את ה ODD BALL כגירוי לא רלוונטי. היוצא דופן במקרה זה הוא התינוק, אם הוא שקט כמובן.
זה מבחינה קשבית, הקטע הוא, שגירויים שאינם עוברים סינון ומסומנים כלא רלוונטיים אינם עוברים עיבוד ולפיכך בכלל לא מגיעים לזיכרון.
מצד שני, יש את פעולת הכנסת התינוק לאוטו, שהיא מודעת לחלוטין ואמורה להיות מסומנת על ידי המערכת הקשבית כאירוע משמעותי. למעשה, זה מה שקורה בדרך כלל ובגלל הסימון הזה לא נשכחים ברכבים אלפי תינוקות מידי יום.
ז"א כי יתכן שאם מישהו אחר ביצע את פעולת הכנסת התינוק לרכב, לא התבצע סימון ועיבוד.
אבל אם זה אותו האדם? איך יתכן שהתבצע סימון ועיבוד ועדיין לא עובד הגירוי.
פה נכנסת מערכת הזיכרון לפעולה. הזיכרון הוא לא הרד דיסק, כל פעם שקוראים ממנו, הוא משתנה, הזיכרון אינו קבוע - הוא אורגניזם חי שמשתנה לפי הסביבה וההקשר.
אז למרות שהתבצע עיבוד והאדם זוכר שהכניס את התינוק לאוטו, יש תלות במספר הגירויים שיצטרך לעבד עד שיגיע לעבודה.
אם מדובר בהרבה גירויים שהם זהים בכל יום ויום (כמו הדרך לעבודה, שיחות טלפון קבועות וכו') אזי יתכן מצב שבו הזיכרון משתנה ליום רגיל שבו התינוק לא נמצא ברכב כיוון שהמערכת הקשבית מאותתת על מצב רגיל ועוברת לאוטומאט, בכך משנה את הזיכרון ומובילה למצב של שכחה.
מצב נוסף הוא שיחת טלפון או אירוע אחר שמסיח את הדעת בצורה קיצונית. בהנתן אירוע קיצון, כל המשאבים הקשביים עוברים למצב אזעקה, ובכך בעצם "מכבים" פעולת או עיבוד קשביים אחרים שנעשו - הגוף נמצא במצב אזעקה, ובמצב זה נלקח בחשבון אך ורק מצב החירום כאשר ישנה הנחה סמויה כי כל שאר העיבודים אינם חשובים כרגע ומקבלים עדיפות משנית. העדיפות המשנית הזו מסירה למעשה את התיוג או העיבוד שנעשה - זוהי מחיקה של עיבוד קודם - או שוב, שכחה.
כמובן שאפשר להזכיר בהקשר הזה היוריסטיקות שנכנסות לפעולה, אשליית שליטה וכו' וכו' אבל אלו דברים טריוויאלים יותר (שאשמח לדון בהם).
אז כן, יש אחריות אישית, יש אחריות לעומס הקוגניטיבי המטורף שכולנו חיים בו (עבודה, לימודים ילדים), יש אחריות לחברת הצריכה שמעמיסה עלינו עוד עוד גירויים.
אבל יש גם מנגנונים טבעיים ורצויים, שלפעמים, מתוך כוונה טובה, כושלים - והכשל הזה יכול להוביל תוצאות טרגיות לפעמים.
המערכת הקשבית ומערכת הזיכרון ברוב מוחלט של המקרים עובדות נכון, אמנם לא מושלם, אבל יש סיבות ל"דפקטים" האלו, מחירים שאנחנו צריכים לשלם על מנת להגיב מהר יותר.
זוהי הסיבה שבאנגלית אומרים - Paying attention. תשומת לב היא מחיר שעלינו לשלם, לעיתים, על חשבון משאבים אחרים, כגון זיכרון.
מה דעתכם?
