ילדת שוליים
New member
קצת הולכת לאיבוד בצה"ל
אני לא יודעת עד כמה יוכלו לעזור לי כאן, אבל אולי זה גם סתם פריקה. אז ככה, בגדול אני כן יכולה להגיד שאני בן אדם עם נטייה דכאונית. כשהייתי בחטיבת ביניים הייתה לי הפרעת אכילה, ובשנים של התיכון זה היה כזה און אנד אוף. השנה לפני הצבא, יב הייתה שנה ממש טובה בחיים שלי. הצלחתי במיונים למשהוא שרציתי להתגייס אליו ומאוד שמחתי עליו. בהתחלה באמת הכל נראה טוב, בטירונות שלי שהייתה חודש בקושי אכלתי, זו הייתה מין התפרצות של הפרעת האכילה שלי. כל יב שמרתי די באדיקות על תזונה ונראתי טוב, אבל בטירונות ממש ממש ריזיתי וכמובן שאהבתי את זה. אני בצבא כבר קרוב ל7 חודשים ומרגע שנכנסתי לסדיר אפשר לומר שאיבדתי את הרסן, אני אוכלת הרבה וממש השמנתי, כמובן שזה מאוד מתסכל אותי. זה חלק מאיזשהו עניין שאני מאוד מאוד מדוכאת בצבא. די קשה לי להסביר את זה, כי אני בתפקיד טוב שאני אוהבת בבסיס עם תנאים נוחים ועם אחלה אנשים, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי בעיקר שקועה במחשבות עצובות, על מתי אני אחזור כבר הבייתה. אני מרגישה שאיבדתי את המשמעת העצמית שהייתה לי לפני הצבא. אני באה הבייתה וכל מה שבא לי לעשות זה לישון, לראות טלוויזייה להיות על המחשב ולאכול. אולי זה בגלל שהשנה האחרונה בתיכון הייתה כל כך נפלאה בשבילי. אבל כבר קשה לי להיזכר מתי יצאתי עם חברים לבר או לסרט או מתי קראתי איזה ספר טוב. אני כל הזמן מהרהרת ביני לבין עצמי על זה שאני רוצה ללכת לפסיכולוג או לדיאטנית, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה, כי אני מעדיפה ללכת למישהו פרטי ולא דרך הצבא, אבל אני לא יודעת איך לשתף את ההורים שלי, שבטוחים שהפרעת האכילה של הבת שלהם נגמרה בכיתה ט'. בכלל, יש למישהי עם עודף משקל קל לקבל הפנייה לדיאטנית בצבא? אני יודעת שהסיפור שלי לא נשמע רציני או חמור, אבל כל הזמן אני מרגישה שאני מתבזבזת נפשית ושחבל לי על עצמי, כי אני פשוט מאבדת את שמחת החיים. לא יודעת, אבל אני אני מסתכלת על עצמי עם המדים, וזה פשוט מוציא לי קצת את החשק לחיות, לא יודעת להסביר את זה אפילו, כאילו אני כבר לא אני.
אני לא יודעת עד כמה יוכלו לעזור לי כאן, אבל אולי זה גם סתם פריקה. אז ככה, בגדול אני כן יכולה להגיד שאני בן אדם עם נטייה דכאונית. כשהייתי בחטיבת ביניים הייתה לי הפרעת אכילה, ובשנים של התיכון זה היה כזה און אנד אוף. השנה לפני הצבא, יב הייתה שנה ממש טובה בחיים שלי. הצלחתי במיונים למשהוא שרציתי להתגייס אליו ומאוד שמחתי עליו. בהתחלה באמת הכל נראה טוב, בטירונות שלי שהייתה חודש בקושי אכלתי, זו הייתה מין התפרצות של הפרעת האכילה שלי. כל יב שמרתי די באדיקות על תזונה ונראתי טוב, אבל בטירונות ממש ממש ריזיתי וכמובן שאהבתי את זה. אני בצבא כבר קרוב ל7 חודשים ומרגע שנכנסתי לסדיר אפשר לומר שאיבדתי את הרסן, אני אוכלת הרבה וממש השמנתי, כמובן שזה מאוד מתסכל אותי. זה חלק מאיזשהו עניין שאני מאוד מאוד מדוכאת בצבא. די קשה לי להסביר את זה, כי אני בתפקיד טוב שאני אוהבת בבסיס עם תנאים נוחים ועם אחלה אנשים, אבל איכשהו אני מוצאת את עצמי בעיקר שקועה במחשבות עצובות, על מתי אני אחזור כבר הבייתה. אני מרגישה שאיבדתי את המשמעת העצמית שהייתה לי לפני הצבא. אני באה הבייתה וכל מה שבא לי לעשות זה לישון, לראות טלוויזייה להיות על המחשב ולאכול. אולי זה בגלל שהשנה האחרונה בתיכון הייתה כל כך נפלאה בשבילי. אבל כבר קשה לי להיזכר מתי יצאתי עם חברים לבר או לסרט או מתי קראתי איזה ספר טוב. אני כל הזמן מהרהרת ביני לבין עצמי על זה שאני רוצה ללכת לפסיכולוג או לדיאטנית, אבל אני לא יודעת איך לעשות את זה, כי אני מעדיפה ללכת למישהו פרטי ולא דרך הצבא, אבל אני לא יודעת איך לשתף את ההורים שלי, שבטוחים שהפרעת האכילה של הבת שלהם נגמרה בכיתה ט'. בכלל, יש למישהי עם עודף משקל קל לקבל הפנייה לדיאטנית בצבא? אני יודעת שהסיפור שלי לא נשמע רציני או חמור, אבל כל הזמן אני מרגישה שאני מתבזבזת נפשית ושחבל לי על עצמי, כי אני פשוט מאבדת את שמחת החיים. לא יודעת, אבל אני אני מסתכלת על עצמי עם המדים, וזה פשוט מוציא לי קצת את החשק לחיות, לא יודעת להסביר את זה אפילו, כאילו אני כבר לא אני.
