קצת (הרבה) ארוך

[Devil In Disguise]

קצת (הרבה) ארוך

אבל אם למישהו בא לקרוא..

החלטות גורליות

 

[Pure SilenCe]

למישהי התחשק לקרוא ../images/Emo9.gif

1. לגבי הקורס אני חושבת שעשית החלטה מצויינת. חכי לראות מה קורה עם העתיד שלך לפני שאת מתחייבת בסדר גודל כזה. וכן, זה עסק מאוד רציני להתחיל ללמוד, בכל תחום. אם נפסיק באמצע מסיבות מסויימות, נרגיש שנכשלנו, בלימוד או במחוייבות או בקבלת ההחלטות. אז נהדר שהקשבת להיסוסים שלך. כל עכבא לטובה. 2. לגבי אחיך וחברה שלו. קודם כל אני לא מבינה למה זה כל כך מעסיק אותך, חיי האהבה של אחיך. ולא, אני לא אסכים איתך אם תגידי לי שזה עסק שלך מאחר וזו החברה שלך. יש לך בעלות רק על החיים שלך. לא של איש. לגבי המגורים המשותפים שלהם, ייתכן ואת צודקת, יציאה מוקדמת מהצבא אכן מבטלת הטבות מסויימות. אך אחרי הכל זו ההחלטה שלו. את יכולה לנסות להשפיע אך לא להחליט עבורו. לעיתים עלינו להניח לאנשים לעשות את הטעויות עליהם הם מתעקשים. יש כאלו, [רובנו כאלו בעצם], שרק כך למדים. ולבסוף, את באמת חושבת שאם הם יעברו לגור יחד, התוצאה תהיה שאת תיזרקי לרחוב? אני אמנם לא מכירה את הדינמיקה המשפחתית שלך ומה מהות היחסים עם אמך, ואכן אני יודעת שיש מקרים בהם הורה מעדיף ילד אחד על פני השני, אבל תחשבי רגע - זהו המצב בבית שלך? תבררי עם עצמך מה יגרום לך לצאת מהבית - את כי אינך מרוצה מהקשר בין אחיך וחברתו והמעבר שלהם, או כי מישהו יחליט שאינך רצויה אם הם יחליטו לעבור לגור בבית. 3. לונדון והצפון. אז נכון שזה מתסכל שמבטלים לנו את הטיול שכה נכספנו אליו. אבל זה בהכרח אומר שמישהו רוצה לעשות לנו "דווקא" ולהרוס לנו את היום? אני לא חושבת. כמו שלך יש השתוקקות לנסוע, לאחרים יש שיקולים משלהם. הנסיעה לצפון. מרוב אכזבה על לונדון, כבר מראש נקבע כי בצפון לא תהני, כי לא נתת לעצמך הזדמנות. מראש החלטת שלא בא לך ללכת ובכך חסמת לעצמך את האפשרות שאולי זה ימצא חן בעינייך. אני רק יכולה לייעץ לך שלא לבטל תוכניות מראש, אפילו אם הן באות על חשבון אחרות. לונדון תחכה לך. שום דבר לא בורח לך מבין הידיים. את נשמעת לי בחורה מאוד חכמה ואת תדעי לבחור את הצעדים שלך הלאה כדי שגם תצילחי וגם תהני. והדבר הכי חשוב. איזה מזל שהיית שם באותו הרגע. ואיזה מזל ששמת לב שהיא נרדמה על ההגה. זה מציג אותך באור מאוד חיובי. אפילו שהיית מכונסת בעצמך וקצת שקועה במחשבות שלך, את לא מנותקת מהמציאות ואת מודעת למה שקורה סביבך. זו תכונה נהדרת ונפלאה שתעזור לך המון בחיים. ובינתיים - היא הצילה אתכם [אלוהים אני לא רוצה לחשוב ממה...]. אני לא מכירה אותך אבל מהמכתב שקראתי עתה, את נשמעת בחורה מקסימה. ואני מאחלת לך את כל האושר שבעולם.

 

[Devil In Disguise]

../images/Emo140.gif

חייבת להודות שהעלת לי חיוך על הפנים. גם מעצם העובדה שטרחת לקרוא ולהגיב, וגם מתוכן התגובה עצמה. בקשר למה שכתבת... 1. אין הערות

2. קשה לי להסביר את זה... אני חושבת שהדרך הכי טובה כן להסביר זה פשוט לקרוא את כל מה שכתבתי על זה לפני כן, אבל לא הייתי מבקשת ממך לעשות את זה כי זה פשוט המון לקרוא. בעיקרון, זה נכון שאין לי בעלות על החיים וההחלטות של אף אחד מלבדי, אבל לא היית מצפה מחברה הכי טובה שלך להתחשב ברגשות שלך ולא לעשות דברים שהיא יודעת שפוגעים בך? ואני לא מתכוונת לזה שתפרד ממנו בגללי או משהו... סך הכל ביקשתי ממנה שמה שהם עושים, פשוט לא יהיה מולי. ובאמת שלא יצא להם לבלות יחד איתי כולנו ביחד יותר מידי זמן. זה גם לא רק זה. היא הגיעה לכמה וכמה החלטות מאוד פוגעות בקשר לכל הסיפור הזה... זה היה הרבה יותר מזה. זה הגיע למצב שהעניין הזה גרם לניתוק הקשר ביננו, אחרי ידידות קרובה של 4 וחצי שנים. העניין המדובר קרה לאחר מכן. אני לא טוענת שאמא שלי תזרוק אותי מהבית - אלא שאם אחי לא יוכל לעמוד בתשלומי הדירה ויגורש משם, מה שאני בטוחה שיקרה, היא בחיים לא תתן לו לעבור לגור ברחוב... מה שאומר שהוא יעבור לגור אצלנו. אני אישית לא אוכל להתמודד עם זה ולכן אני, מיוזמתי, אחליט לעבור לישון אצל חברה או משהו עד שהעניין הזה יפתר. 3. זה לא שפסלתי את הנסיעה לצפון מראש בגלל ביטול הנסיעה ללונדון. דווקא ברגע שאמא שלי שאלה אותי אם אני ארצה לנסוע מייד הסכמתי ואפילו שמחתי. אצלי זה פשוט נורא מסובך... יש לי מצב רוח כאלה שמתי שהם מתחילים זה מוציא לי את החשק מהכל. ידעתי מראש שזה יהרוס לי את הטיול ולכן לא רציתי ללכת. הבעיה בקשר ללונדון היא שאם אני לא אטוס לשם עכשיו, אני לא אוכל לטוס לשם בשנה הקרובה. כי אני מתגייסת ממש עוד מעט (פחות מ 3 שבועות) וברגע שמתגייסים אסור לצאת מהארץ במשך שנה. זה פשוט תמיד היה החלום שלי, ויצא לי לתכנן נסיעה לשם כמה וכמה פעמים, ותמיד התאכזבתי בסופו של דבר. אבל למרות הכל, באמת אני שמחה שהייתי שם. עדיף מאשר שהיה קורה מה שהיה קורה לולא הייתי באה... וגם אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה :|

 

[Pure SilenCe]

האמת היא שקראתי ברפרוף את

הרשומה הקודמת, כדי להבין יותר על מה הכעס שלך. אבל עדיין לא מצאתי הצדקה. תהיי שמחה עבורם. שיהנו מהחיים שלהם, שילמדו מהטעויות שלהם. שיחיו. לך יש חיים משלך. הם לא תלויים באחיך ובבנות הזוג שלו. הם גם לא תלויים בחברות שלך. נכון שזה מאכזב לאבד חברות קרובה אחרי תקופה כה ארוכה, אבל צריך שניים לטנגו. אני בטוחה שגם בעיניה לא מצאו חן כמה דברים שעשית או אמרת ולכן הקש בינכן נפגם. את אוהבת אותה? רוצה לחזור להיות חברה שלה? את יכולה לעשות זאת. החברות שלכן יכולה להמשיך, רק צרפי למשוואה את הנתון הנוסף, אחיך, וקבעי איתה גבולות ברורים לגבי מה בינכן ומה משותף אליו. אם אתן באמת קרובות בלבכן, דבר לא יעמוד בדרככן. את חושבת שמגורים משותפים יהוו טעם לפגם? חכי, נגיע לגשר וננסה לצעוד עליו. מקסימום, יש סירות מתחת או שנצלח את הנהר בשחיה. לא להתחיל לפתח מעכשיו תחזיות למה ואיך יהיה. בואי נראה איך יתגלגלו הדברים. אני בטוחה שתמצאו עמק שווה לכולם. וגם עזיבת הבית אינה גרועה לכשלעצמה [אין מילה כזו בעברית תקנית אגב!!!!

]. לעיתים נחמד לנסותאת מזלנו בחוץ. את יכולה להיות מאושרתמעצם העובדה שיש לך בית ויש לך זכות הבחירה אם להיות בו או לא. יש כאלו שאינם ברי מזל בנושא הזה...

הדבר הכי חשוב לזכור הוא שאחים זה נכס יקר. הם אלו שילוו אותך בעתיד והם החיבור הכי אמיתי שלך לשורשים [משפט חכם אבל לא שלי. זכויות שמורות למישו..]. אז אל תפספסי את הקשר עם אחיך. את תזדקקי לו ביום מן הימים. והוא לך. וחבל שתאלצו לשבת ולבזבז זמן על כיפור העבר. אחים זהו נכס שלא יסולא בפז. לונדון והצפון. כבר אמרתי לך שאת פיקחית? נכון שאני לא מכירה אותך וזה לא נסיון להחמיא לך לשווא. פשוט ניכר ממכתבך שאת באמת אחת המחוברת למציאות. אינך אגואיסטית העסוקה רק בעצמך. כולנו נתונים למצבי רוח משתנים [שלא לדבר על נשים בכלל.. אוהו זה נושא שפרויד עוד לא מצא לו תשובה]. אבל אחת היא לדעת ואחת היא ללמוד להתגבר על זה. משקפיים ורודות זה לא המוטו האישי שלי בחיים. אני פאסימית, אבל החיים למדו אותי לזרום לאן שהזרם מוליך. לנסות למצות. מקסימום אם לא טוב לי, אקום ואלך. מותק, הצבא הוא אחד הפריווילגיות שלנו בחיים. נשבעת לך. תקופה מדהימה שבה לומדים את החיים מזווית אחרת, מתבגרים ומתפתחים. תהני מהצבא שלך. תהני מהשירות שלך. זה לא משנה מה תעשי. תעסוקה מבצעית או פקידה במחסן נידח. זה לא המקצוע, זו התקופה, האווירה, הדינמיקה השוני. וכשתוכלי - לונדון תחכה לך בפינה ותקרוץ לך. מבטיחה לך שלונדון, כמו ברוב המדינות המתקדמות, החיים אמנם רצים הלאה, אך בסופו של דבר תמיד נמצא שם את אותם הדברים. אז לא נורא.. עוד קצת. דברי איתי עוד אחרי השירות. אם עדיין לא היית שם. אנחנו נוסעות יחד. והכרטיס עלי

. מילה. ומילים לא שוברים. [משו שתלמדי בצבא חח ]. ואחרי שסיימתי להרצות. אני חושבת שאקח רגליי מפה. מסוכן לתת לי לקרוא הודעות. אני יכולה שלא לסתום את הפה במשך 5 עמודי וורד בכתב קטן וצפוף.. ליל מנוחה

 

[Pure SilenCe]

ולכן הקש= ולכן הקשר

כיפור העבר= יש מונח כזה? טוב נו, הכוונה לכפר על העבר והריחוק בינכם.. וכל חסכי הרווחים.. יש לי נטייה כזו.. סורי לילה..

 

[Devil In Disguise]

לאו דווקא הפוסט הקודם

הכוונה שלי הייתה יותר לכל מה שכתבתי בחצי שנה האחרונה, מאז שגיליתי שהם ביחד. אבל כמובן שאני לא מצפה ממך לקרוא את כל זה

לעומת זאת, אם ממש מתחשק לך, הפוסט הזה מביא דוגמא ממש טובה לסיבה למה הקשר ביניהם פוגע בי. וזה רק מקרה אחד מתוך עשרות. כמובן שניסיתי כל דבר אפשרי לפני שהגעתי למסקה שזהו והגיע הזמן לנתק את הקשר. ידידות של כל כך הרבה זמן זה לא משהו שמוותרים עליו בקלות כזאת... ואם הגעתי למצב שכן עשיתי את זה, חייבת להיות לזה סיבה ממשית. הסברתי גם לה וגם לו שוב ושוב בדיוק מה מפריע לי... הייתי כנה ופתוחה איתם בצורה שהפתיעה אפילו את עצמי. הייתי כל כך נואשת שזה יעבוד. למרות שאני יודעת שמה שאת אומרת זה נכון, אצלי זה עובד קצת שונה. הדרך חיים שלי זה לצפות לרע ביותר, וככה אין מקום לאכזבות. ולהפך - אם יקרה משהו טוב זאת תהיה רק הפתעה טובה. פעם היא הייתה היחידה שהחוק הזה לא תקף לגביה. עכשיו זה במיוחד כן. לא חושבת שאני מוכנה לעזוב את הבית לצמיתות. אני סך הכל בת 18, בלי עבודה קבועה, והולכת להתגייס. ככה שהבסיס של הבית מהווה לי חשיבות גבוהה כרגע. אין לי שום כוונה לוותר על הקשר שלי עם אחי. הבהרתי את זה גם לה. אחרי כל הסיפור הזה אפילו הייתה לי שיחה ארוכה ורצינית איתו בנושא, ואמנם לא מצאנו פתרון, אבל הצלחנו להבין אחת את השני, שזה כבר הרבה. בקשר ללונדון - בכיף

רק בתקווה ששתינו עוד נהיה פה לממש את זה. וזה בסדר, אני אפילו אשלם על עצמי. לילה טוב

 

[resputin]

ממ.

למעשה, קראתי את הפוסט, קראתי גם את הפוסט הקודם וגם עניתי בשרשור דאז כאן בפורום, אבל לא ממש ידעתי מה להגיב לשרשור הזה. זאת אומרת, ידעתי, אבל בדיוק את אותם הדברים. קראתי את הפוסט שלנקקת, הקודם, ופחות או יותר מצאתי את הקטע שבו הכל מסתכם [בעיניי]: "לא רציתי לוותר לה בשום מצב, בגלל שבפעם הרביעית לפחות יוצא מצב שהיא צריכה לבחור במי לפגוע - בי או בו - ובכל שאר המקרים אני הייתי זו שהיא בחרה לפגוע בה. שוב אני עם הנאיביות שלי... הייתי בטוחה שדווקא הפעם היא תעשה את הבחירה הנכונה." דגש מיוחד על הפסקה האחרונה. אני יודע שאנחנו חיות די אגואיסטיות לעיתים, זה אינסטינקטיבי וטבוע אצלנו בבסיס, אבל אני שוב חוזר ואומר שאני חושב שאת מציבה לעצמך יעדים לא ריאליסטיים ומכריחה את עצמך לסבול בתהליך, עם גישה פאסימית כלפי הכל - בשביל לא להתאכזב, לדברייך - ועדיין, את מתאכזבת כל פעם מחדש. אז אם מפשטים את העניינים, בעיני, נותרות לך מספר אופציות נורא דלות אם את בוחרת להשאר ראש קטן והן: א'. לערוך תוכנית התנתקות ממנה. - כי את מאמללת את עצמך וגם אותה בתהליך כשאת מצפה ממנה לעשות דברים לא ריאליסטיים ולשמור איזה "קוד חברות הכי טובות" לא כתוב, שלטעמי גם את מפרה. ב'. לשוחח עם איש מקצוע, תמיכה או סתם גורם שיוכל לעזור לך למקד את הבעיה הזו לבסיס [לדעתי, את לא אוהבת להרגיש גלגל חמישי ובמקום שני, כי הרי היא הייתה "חברה שלך קודם". -אבל זה בערבון מוגבל מכיוון ואני לא מכיר את הנפשות הפועלות.] ולנסות לפתור אותה. ג'. להשאר "תקועה באמצע", כמו עכשיו, לסבול ולהתמרמר מהתהליך שלא ישתנה. שימי לב, אני לא אומר שהם הכי בסדר שבעולם, גם מהם אפשר לבקש להתנהג בבגרות ולקיים אספקטים מסויימים, אבל להתמרמר ולכעוס מהעובדה שהחברה הכי טובה שלך מזה 4.5 שנים, והחברה של אחיך הגדול מזה כל חייך - שבמקרה היא אותה אחת וגם לא גרה בארץ - לפני שהיא חוזרת לחו"ל מנסה למצות כל שניה אחרונה בקרב הבן זוג שלה, בימים לפני הטיסה, בדרך לשדה התעופה, בשדה התעופה ובטלפונים כשהיא יכולה בבית, זה לא ריאליסטי. ושוב, כאן נכנסת העובדה שגם את שם, ואת אמורה להיות אחותו, והחברה הכי טובה שלה, ושוות ערך, ובעצם הספוטלייט אמור להיות עלייך כי את הגורם המקשר בין כולם ומה לעשות, הוא לא תמיד שם, ואיפשהו, במודע או שלא, זה ממרמר אותך [לדעתי] - וזה מובן לחלוטין, אבל גם לא הלך נורמאלי ובריא בחיים ולעשות לך טוב הוא לא יעשה. תראי, שירי, שורה תחתונה, אנחנו לא יכולים ממישהו לדרוש להשתנות, אנחנו יכולים רק לבקש. פעם, פעמיים, שלוש - ולראות עם משהו זז, אם יש מוטיבציה לשינוי ואם יש, באמת שמנסים מכל הלב. מה לעשות, לפעמים.. אין, עצוב, אבל זה ככה. וברגע שהמצב הוא כזה, הבחירות שלנו הרבה יותר כבדות משקל. מקווה שיהיה לך רק נחת.

 

[Devil In Disguise]

האמת שהדברים הספיקו להשתנות מאז...

וזה לא שביקשתי והם אמרו שהם לא יכולים בהתחלה... ביקשתי והם קיבלו את זה והבטיחו שזה לא ימשיך ככה. אבל תמיד בשביל מסויים זה חזר בדיוק לאיפה שהתחלנו. אבל בכל מקרה, כבר למדתי את הלקח שלי. אני כבר לא מחשיבה אותה כחברה שלי. ובקשר לאחי... ובכן, הוא עדיין אחי ותמיד ימשיך להיות, ולכן אין לי שום כוונה לריב איתו. מה גם שאני לא מאשימה אותו במה שקרה. זאת אומרת, אני יודעת שהוא גם אשם בחלק מהדברים, אבל הוא פשוט לא ידע. כשכן הייתה לי שיחה איתו על זה בפעם הראשונה לפני כשבועיים הוא אמר שהוא בכלל לא ידע שזה ככה, למרות שדי אמרה שהיא הסבירה לו את העמדה שלי. היחסים שלי איתו דווקא מתחילים להיות קצת יותר הדוקים בזמן האחרון, אז זה בסדר. בקשר אליה... ובכן, זה כבר נגמר סופית. אין לי שום כוונה לחזור להיות חברה שלי, בין אם היא תישאר איתו או תפרד ממנו... או אפילו אם יפרדו מנסיבות אחרות. הגיע הזמן שאני אעשה מה שטוב בשבילי, לא?

 

[Pure SilenCe]

אמן ../images/Emo9.gif אני אהיה פה... אין לי חיים.