סופת רעמים
New member
קצת לשפוך את הלב...
לא יודעת אם אני יכולה לכתוב אפילו... אבל חשבתי שאולי לשפוך קצת יעזור. כאילו לא עברו הימים וכל העבודה הקשה שעשיתי על עצמי בטלה ומבוטלת... אני כועסת על עצמי ועליו ועל העולם ואני כואבת כמו לא יודעת מה. אתם יודעים שהוא החליט לנתק את הקשר, ימים ארוכים תהיתי למה, למה הוא כועס עליי. אחר כך הוא כתב לי איזה אימייל שזה לא בגללי, שהוא צריך זמן לעצמו. השלמתי. הבנתי. בכוחות רבים מאוד הצלחתי לשכנע את עצמי שאני בסדר. הייתי בסדר!! כבר הייתי בסדר!! כבר שבוע שלא בכיתי בגללו. כבר שבוע שהזכרונות שצצים לי בראש בכל פעם לא הכאיבו ולא חתכו כמו סכין, אלא רק קצת. הכאב נעשה עמום והתחלתי להרגיש טוב! הרגשתי שלאט לאט הוא יוצא לי מהראש, שאני לא צריכה אותו יותר, שאני לא רוצה אותו, התחלתי לקלוט שההתנהגות שלו שפלה ובזויה והאדם שאהבתי איננו. לאט לאט התחלתי להתמודד עם האובדן שלי וכבר הייתי בסדר!! יכולתי לסבול להיות לבד ולא לפחד שהמחשבות והזכרונות יציפו אותי בכאב שלא אוכל לסבול. התחלתי לחייך, לחשוב על העתיד שלנו בלעדיו ולהרגיש שמחה! ואז, כמו משום מקום, בום! אימייל אחד, שלוש שורות של אותיות על המסך, ובום! הכל נשבר שוב, התנפץ למליוני רסיסים של כאב, ואני שוב שבורה, ואני שוב רדופה, ואני שוב לא יכולה להוציא אותו מהראש, ואני אוהבת ושונאת, ואני בוכה ובוכה ובוכה ומסתכלת קדימה ולא רואה כלום מבעד לדמעות. "אין יום שאני לא חושב עלייך, החלטתי לשקם את המשפחה והנישואין שלי ואני צריך להתנתק" וכל זה במשפט אחד. איך משפט אחד יכול להרוס לי את כל העבודה הקשה שעשיתי?? ואחר כך היתה שיחת טלפון קשה ונוקבת, אמרתי סופסוף את כל מה שהיה לי על הלב, את כל הדברים הכי כואבים, כן, רציתי להכאיב לו כמו שהכאיב לי, רציתי לדעת איך הוא מסתכל על עצמו במראה, איך הוא חי עם עצמו, רציתי להבין, רציתי להכאיב, לא יודעת מה רציתי. והוא רק שתק. אני דיברתי והוא שתק. רק אמר שהוא לא יכול להתמודד ובוחר שלא. אמר שהוא לא יודע אם ואיזה אבא הוא יהיה. אמרתי לו שכאן הוא טועה. אבא הוא יהיה, הבחירה היחידה שלו זה בין להיות אבא שפל ונוראי, לבין להיות אבא טוב ואמיתי. כמעט שעה ורבע דיברתי, והוא שתק. וכשסגרתי את הטלפון הרגשתי קצת יותר טוב, אבל זה היה רק זמני. כי מאז אני בוכה בלי הפסקה וכואב לי כל כך ואני לא מסוגלת לתפקד ואני לא מאמינה ולא מבינה למה?? למה הוא היה צריך לעשות את זה?? מוטב היה שהיה נעלם ושותק ודי. לא יכולה לסבול את ההבטחות המנופצות, והשקרים, וכמה שכואב לי... למה אני לא יכולה פשוט לשנוא אותו?? לא להרבה זמן, רק לקצת, רק כדי להתגבר. אני שבורה ומנופצת כאילו איבדתי אותו שוב מחדש. כאילו לא עבר שום זמן כאילו לא התקדמתי אפילו צעד אחד. ואני לא, אני לא רוצה אותו בחיים שלי, ואני לא רוצה אותו בראש שלי, אז למה הוא מחזיק בלב שלי ולא נותן מנוחה?? אני לא רוצה, לא רוצה אותו, אז למה אני כל כך מתגעגעת?? ולמה הוא כל כך חסר לי? ולמה אני לא מסוגלת לראות שהוא סתם אדם חלש וקטן, שפל ומתועב, שעושה את כל הדברים הכי נוראים, שמתנהג בצורה הכי בזויה, שאם כל אחד מהחברים שלי היה מתנהג כך הייתי מחטיפה לו סטירה מצלצלת וזורקת אותו מהחיים שלי? למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהחיים שלי, למה?? כי כבר הייתי בסדר, באמת שכבר הייתי בסדר... ועכשיו... לא יודעת אם יש לי כוחות להתחיל הכל מהתחלה... כואב לי ובא לי לצרוח!! כואב לי...
לא יודעת אם אני יכולה לכתוב אפילו... אבל חשבתי שאולי לשפוך קצת יעזור. כאילו לא עברו הימים וכל העבודה הקשה שעשיתי על עצמי בטלה ומבוטלת... אני כועסת על עצמי ועליו ועל העולם ואני כואבת כמו לא יודעת מה. אתם יודעים שהוא החליט לנתק את הקשר, ימים ארוכים תהיתי למה, למה הוא כועס עליי. אחר כך הוא כתב לי איזה אימייל שזה לא בגללי, שהוא צריך זמן לעצמו. השלמתי. הבנתי. בכוחות רבים מאוד הצלחתי לשכנע את עצמי שאני בסדר. הייתי בסדר!! כבר הייתי בסדר!! כבר שבוע שלא בכיתי בגללו. כבר שבוע שהזכרונות שצצים לי בראש בכל פעם לא הכאיבו ולא חתכו כמו סכין, אלא רק קצת. הכאב נעשה עמום והתחלתי להרגיש טוב! הרגשתי שלאט לאט הוא יוצא לי מהראש, שאני לא צריכה אותו יותר, שאני לא רוצה אותו, התחלתי לקלוט שההתנהגות שלו שפלה ובזויה והאדם שאהבתי איננו. לאט לאט התחלתי להתמודד עם האובדן שלי וכבר הייתי בסדר!! יכולתי לסבול להיות לבד ולא לפחד שהמחשבות והזכרונות יציפו אותי בכאב שלא אוכל לסבול. התחלתי לחייך, לחשוב על העתיד שלנו בלעדיו ולהרגיש שמחה! ואז, כמו משום מקום, בום! אימייל אחד, שלוש שורות של אותיות על המסך, ובום! הכל נשבר שוב, התנפץ למליוני רסיסים של כאב, ואני שוב שבורה, ואני שוב רדופה, ואני שוב לא יכולה להוציא אותו מהראש, ואני אוהבת ושונאת, ואני בוכה ובוכה ובוכה ומסתכלת קדימה ולא רואה כלום מבעד לדמעות. "אין יום שאני לא חושב עלייך, החלטתי לשקם את המשפחה והנישואין שלי ואני צריך להתנתק" וכל זה במשפט אחד. איך משפט אחד יכול להרוס לי את כל העבודה הקשה שעשיתי?? ואחר כך היתה שיחת טלפון קשה ונוקבת, אמרתי סופסוף את כל מה שהיה לי על הלב, את כל הדברים הכי כואבים, כן, רציתי להכאיב לו כמו שהכאיב לי, רציתי לדעת איך הוא מסתכל על עצמו במראה, איך הוא חי עם עצמו, רציתי להבין, רציתי להכאיב, לא יודעת מה רציתי. והוא רק שתק. אני דיברתי והוא שתק. רק אמר שהוא לא יכול להתמודד ובוחר שלא. אמר שהוא לא יודע אם ואיזה אבא הוא יהיה. אמרתי לו שכאן הוא טועה. אבא הוא יהיה, הבחירה היחידה שלו זה בין להיות אבא שפל ונוראי, לבין להיות אבא טוב ואמיתי. כמעט שעה ורבע דיברתי, והוא שתק. וכשסגרתי את הטלפון הרגשתי קצת יותר טוב, אבל זה היה רק זמני. כי מאז אני בוכה בלי הפסקה וכואב לי כל כך ואני לא מסוגלת לתפקד ואני לא מאמינה ולא מבינה למה?? למה הוא היה צריך לעשות את זה?? מוטב היה שהיה נעלם ושותק ודי. לא יכולה לסבול את ההבטחות המנופצות, והשקרים, וכמה שכואב לי... למה אני לא יכולה פשוט לשנוא אותו?? לא להרבה זמן, רק לקצת, רק כדי להתגבר. אני שבורה ומנופצת כאילו איבדתי אותו שוב מחדש. כאילו לא עבר שום זמן כאילו לא התקדמתי אפילו צעד אחד. ואני לא, אני לא רוצה אותו בחיים שלי, ואני לא רוצה אותו בראש שלי, אז למה הוא מחזיק בלב שלי ולא נותן מנוחה?? אני לא רוצה, לא רוצה אותו, אז למה אני כל כך מתגעגעת?? ולמה הוא כל כך חסר לי? ולמה אני לא מסוגלת לראות שהוא סתם אדם חלש וקטן, שפל ומתועב, שעושה את כל הדברים הכי נוראים, שמתנהג בצורה הכי בזויה, שאם כל אחד מהחברים שלי היה מתנהג כך הייתי מחטיפה לו סטירה מצלצלת וזורקת אותו מהחיים שלי? למה אני לא מצליחה להוציא אותו מהחיים שלי, למה?? כי כבר הייתי בסדר, באמת שכבר הייתי בסדר... ועכשיו... לא יודעת אם יש לי כוחות להתחיל הכל מהתחלה... כואב לי ובא לי לצרוח!! כואב לי...
