וואו, בנות, תודה! יצא ארוך ביותר, סליחה.
תודה על החיבוק, זה באמת עוזר, ורק כאן אפשר לקבל את התגובה הזו, כי פה באמת זה בא מתוך הבנה של מה שאני עוברת.
אז הסיפור הוא כזה. שלושת ההריונות הראשונים היו אמנם מאוד מאוד מבאסים, אבל לא באמת הדאיגו אותי. הראשון היה טבעי, קרה לאחר שנה של נסיונות, אבל נגמר עוד לפני האולטראסאונד הראשון, אז אפשר להגיד כימי. לא בדקתי, לא התערבתי, דיממתי ונגמר. חצי שנה אחרי זה פניתי כבר לטיפול, כי הייתי בת 34 ופשוט רציתי לזרז תהליכים. עשינו צילום רחם ובדיקת זרע, יצא תקין ביותר ואז התחלתי לקחת איקקלומין ולעשות מעקב זקיקים. בסבב השני נכנסתי להריון. בשבוע 7 באולטראסאונד ראו שק הריון ריק. היה ברור לי שנגמר, אבל הרופא שכנע לחכות עוד שבועיים. חיכיתי. השק נשאר ריק - הפלה בציטוטק שעברה בסדר גמור. החלפתי רופא פוריות, הלכתי לאחד הגדולים. הדבר החיובי שיצא לי מזה- הוא השיג לי התחייבות לבדיקת קריוטיפ לשנינו, בדיקת קרישיות יתר ומבחן קרוסמאץ' מיד (בדרך כלל נותנים אחרי 2-3 הפלות, והריונות כימיים לא נחשבים). הכל יצא תקין. עברנו להזרקות פיורגון. 4 סבבים שנגמרו בכלום עד שפקחתי עיניים וראיתי שהרירית שלי בקושי מגרדת 6 מ"מ מלמטה. דיברתי עם הרופא, ואחרי שכנועים רבים הוא הסכים לתת לי אסטרופם, אבל בשלב הזה הבנתי כבר שהוא לא רציני ולא מעניין אותו בכלל. אבל באותו הסבב-הריון! כמה אור! סוף סוף! אממה, בטא 2000 ולא רואים שק ברחם. בקיצור, אחרי 10 ימי אישפוז אובחנתי עם הריון מולארי -> גרידה -> מולה שלמה.... מנעתי הריון במשך 8 חודשים. הייתי אמורה יותר, אבל הייתי לחוצה מהגיל וחזרתי לטיפולים. עברתי לרופאה אחרת. נכנסתי לפרוטוקול של פיורגון+אסטרופם כי הרירית נהייתה גרועה + תזמון יחסים+תמיכה עם אוטרוגסטן ופרגניל. על הסבב הראשון נכנסתי להריון. מבטא חיובית עד שבוע 6 מקבלת פרגניל פעמיים בשבוע. ואז- דופק באולטראסאונד! אני לא בכיתי ככה מימיי... סוף סוף יש לי עובר, אני בהריון אמיתי!.. עד שבוע 8. סתם התגעגעתי לבוטן שלי ורציתי לראות אותו, והלכתי לאולטראסאונד. הרגשתי מעולה! לא כאבים, לא דימומים.... אבל מתוקי שלי מת כבר לפני שבוע... "מצטערת, אין דופק"... הלוואי וגם לי לא היה כבר, אני לא מסוגלת... מכיוון שהרירית גם ככה על הפנים, ולפי הרופאים במיון "זה קורה לרוב לעוברים לא תקינים" עברתי הפלה בציטוטק. אבל הסתבר אחר כך שיש שארית, ואז נאלצתי לעשות היסטרוסקופיה ניתוחית. ואז הלכנו לפרופ' כארפ ה מומחה להפלות חוזרות. ואיך שהוא שמע שהפסיקו לי את הפרגניל מיד אחרי שראינו דופק, הוא כמעט נפל מהכיסא. צעק, והתעצבן, וכל כך שכנע אותי שזה שורש כל הבעיות. "אם רק היית ממשיכה עד שבוע 12, כמה חבל". אבל כבר באתי ושילמתי המון כסף, אז הוא הפנה אותי לעוד מלא בדיקות- בעיקר של דלקות נסתרות, אבל גם לכל מיני נוגדנים (אנטי-קרדיוליפינים, אנטי-פוספוליפידים וכדומה). באמת רשימה ארוכה מאוד. והכל בטווח הנורמה. אז נשארנו עם ההמלצה לפרגניל. עם אותן תוצאות גם הלכתי לקופרמינץ ולבאשירי. וכל אחד הציע את הטיפול האמפירי שלו- האחד קלקסן, והשני סטרואידים. תכל'ס, באותו שלב אם היו אומרים לי שבשביל להצליח צריך לאכול חתול מת- הייתי עושה את זה. אבל בעלי יותר שפוי ממני, והוא אמר- ראינו שהפרגניל הביא תוצאות (נאיביים שכמונו), אז אל תפציצי את עצמך בעוד תרופות סתם.ואז באו כמעט שנתיים שלא הצלחנו להשיג הריון, למרות שהפרופיל ההורמונלי שלי היה מעולה ובדיקות הזרע היו מעולות, ועשינו הזרעות וכלום.
התקדמנו לIVF כי כבר לא יכולתי לחכות. שאיבה ראשונה הניבה 10 ביציות, 8 בשלות, 6 הפריות (התעקשתי על איקסי, אין לי ביציות לבזבז), 5 עוברים שרדו ליום 4. החזרה ראשונה של שתי מורולות- שלילי. החזרת מוקפאים חודש אחרי זה- הופשרו וגודלו ליום 5- החזירו 2 בלסטו באיכות טובה. התקבל הריון. מבטא חיובית התחלתי להזריק פרגניל כל 3 ימים כמו שכארפ אמר. קיבלתי תמיכת פרוגסטרון מטורפת לחלוטין וגם מיקרופירין לשיפור זרימת הדם ברחם (אמפירי, אבל זרמתי כבר). שבוע 6 יש דופק. שבוע 7 נוסעים לכארפ לוודא שאנחנו עושים הכל נכון, הוא בודק ויש דופק. שבוע 8- "מצטערת. הדופק פסק". אין לי יותר מילים. אין לי יותר דמעות. אני יכולה רק ליילל כמו חיה פצועה. והעיניים של בעלי... זה לא מגיע לו...
וצודת מרעישה בשקט- יש נשים שלהן זה לא יקרה. ואולי זאת אני. אבל אני לא יכולה לוותר לעצמי עכשיו פן אבכה אחר כך למה לא עשיתי מספיק. שלחתי הפעם את החומר לבדיקה גנטית. לפחות משתנה אחד פחות. יש לי עוד בלסטו אחד קפוא. אבל אני מקווה שקופת חולים ייאשרו לי באופן חריג עוד שאיבה כדי ליצור בנק עוברים, אולי נשקול pgs? לא יודעת...
מי ששרדה עד כאן- תודה ענקית. אשמח לשמוע כל תובנה. רק בבקשה אל תגידו לי "ברגע שתשחררי זה יבוא". בא לי למות גם ככה.
