קצת מבוהלת
שלום לכולם.. קצת היססתי אם להיכנס לפורום או לא. לפני חודשיים גילו אצלי סרטן בצוואר הרחם. מאחר ואני צעירה כל הזמן דיברו איתי על "איך שומרים על הפוריות?" ובאמת רק בזה התרכזתי. הייתי מועמדת לניתוח חדיש שנועד לשמור על הרחם וכך גם על הפריון. הניתוח נכשל וכשהתעוררתי הודיעו לי שהוציאו לי את הרחם. אני לא יכולה לתאר את הכאב שפילח את ליבי כשקלטתי שהרופא בעצם אומר לי שלעולם לא אכנס להריון ולא אלד ילדים. מאחר והשחלות הושארו, ישנה אפשרות של פונדקאות והומלץ לי ע"י חברה להכנס לפורום פונדקאות. לאחר התלבטויות, נכנסתי והוקסמתי. קיבלתי (ועדיין מקבלת) שם תמיכה רבה. אבל אני חושבת שבשל ההתעמקות בנושא הפריון והילודה, הדחקתי את נושא המחלה. היום, שוחחתי עם חברה ופתאום היא אמרה לי:"נתי! תפסיקי לדבר על ילדים! מה איתך? איך את מרגישה?" ופתאום, הרגשתי שמישהו סגר לי את הדלת בפרצוף. כאילו פתאום יצאתי מהבועה וקלטתי. המילה המפחידה הזו, "סרטן", זה לא אצל ההוא וההיא ששומעים עליהם מרחוק. זה פה אצלי. בתוך הגוף. אני חודש אחרי הניתוח. עדיין בכאבים, עדיין קצת חלשה. אני מרגישה שרק עכשיו, פתאום, קלטתי מה היה. הכל קרה כל כך מהר. האבחנה, האישפוז, הניתוח. אני מסוחררת מכל הבלאגן. כאילו זו לא אני, הכל קורה למישהו אחר בכלל. לא יודעת כבר על מה לבכות. על המחלה הארורה הזו? על הרחם האבוד והתקוות שנופצו לגבי הבאת ילדים לעולם? על גורל אכזר? על מה??? ואם כבר על מה אז בכלל בשביל מה? זה הרי לא ישנה את העובדות. אני מצטערת אם כתבתי מעט מבולבל, זה ישר מהלב וכנראה שכך גם הוא...מבולבל. תודה על ההקשבה. שלכם, נתי
שלום לכולם.. קצת היססתי אם להיכנס לפורום או לא. לפני חודשיים גילו אצלי סרטן בצוואר הרחם. מאחר ואני צעירה כל הזמן דיברו איתי על "איך שומרים על הפוריות?" ובאמת רק בזה התרכזתי. הייתי מועמדת לניתוח חדיש שנועד לשמור על הרחם וכך גם על הפריון. הניתוח נכשל וכשהתעוררתי הודיעו לי שהוציאו לי את הרחם. אני לא יכולה לתאר את הכאב שפילח את ליבי כשקלטתי שהרופא בעצם אומר לי שלעולם לא אכנס להריון ולא אלד ילדים. מאחר והשחלות הושארו, ישנה אפשרות של פונדקאות והומלץ לי ע"י חברה להכנס לפורום פונדקאות. לאחר התלבטויות, נכנסתי והוקסמתי. קיבלתי (ועדיין מקבלת) שם תמיכה רבה. אבל אני חושבת שבשל ההתעמקות בנושא הפריון והילודה, הדחקתי את נושא המחלה. היום, שוחחתי עם חברה ופתאום היא אמרה לי:"נתי! תפסיקי לדבר על ילדים! מה איתך? איך את מרגישה?" ופתאום, הרגשתי שמישהו סגר לי את הדלת בפרצוף. כאילו פתאום יצאתי מהבועה וקלטתי. המילה המפחידה הזו, "סרטן", זה לא אצל ההוא וההיא ששומעים עליהם מרחוק. זה פה אצלי. בתוך הגוף. אני חודש אחרי הניתוח. עדיין בכאבים, עדיין קצת חלשה. אני מרגישה שרק עכשיו, פתאום, קלטתי מה היה. הכל קרה כל כך מהר. האבחנה, האישפוז, הניתוח. אני מסוחררת מכל הבלאגן. כאילו זו לא אני, הכל קורה למישהו אחר בכלל. לא יודעת כבר על מה לבכות. על המחלה הארורה הזו? על הרחם האבוד והתקוות שנופצו לגבי הבאת ילדים לעולם? על גורל אכזר? על מה??? ואם כבר על מה אז בכלל בשביל מה? זה הרי לא ישנה את העובדות. אני מצטערת אם כתבתי מעט מבולבל, זה ישר מהלב וכנראה שכך גם הוא...מבולבל. תודה על ההקשבה. שלכם, נתי
