פרפרית אנונימית
New member
קצת נעלמתי. |הודעה מפוצצת במחשבות|
אופסי?
האמת היא שעברו עלי שבועיים לא קלים. עברתי 4 עקירות כירורגיות של שיני בינה ואני על אנטיביוטיקה כבר כמעט חודש [התחלתי בתהליך העקירות לאחר שהיו לי 2 דלקות בכל אחד מצידי הפה. שוב שיני בינה כמובן. נחשו איך מטפלים בדלקות? אנטיביוטיקה!] בנוסף על זה יש לי פסיכומטרי בעוד שבועיים, ולא פעם ולא פעמיים אמרו לי שאני נראית מותשת. ודאי שאני נראית מותשת! לא משנה כמה ביו יוגורט תדחפו לגוף המדולק שלכם, אנטיביוטיקה מחלישה כל כך.. זה נורא. איזו תרופה מזעזעת. אני בקושי יוצאת מהמיטה והדבר היחידי שאני מצליחה ללמוד זה את רזי השינה, ומידי פעם מילים בעברית. אם יש משהו שאיני מאחלת לאיש - כאבי שיני בינה\עקירה של אותן שיניים. סיוט שלא נגמר! כיף גדול שמוציאים את התפרים ביום שני ואני נפטרת מהסיפור-מהתחת הזה אחת לתמיד. טעויות של הטבע עלולות לכאוב... חח
קיבלנו את הלוז למרתון היום, אני נורא אופטימית. המדריך שלנו הוא בחור מאוד מאוד רוחני והוא מספר לנו סיפוריי בודהה ומשלים מסוימים שהמסר שלהם ככלל הוא "יהיה מה שיהיה. אל תדאג לגבי דברים שלא בשליטתך, אבל כוון להצלחה." נפלא. קשה לי להאמין שהכל מאחורי ממש בעוד שבועיים. גם אם זה אומר שבועיים בלי מחשב, בלי אנשים, בלי חיים - זה רק שבועיים נכון?
המשפטים האלה מתחברים לי לחיים.
אני רוצה לספר לכם על הלבד שלי. שהוא די מבחירה האמת.
הייתי ילדה דחויה, לא ברורה לי הסיבה עד היום. לא הייתי מכוערת והבנות המקובלות תמיד אמרו שיש לי את הבגדים הכי יפים בכיתה, אבל זה היה המצב. סימנים כחולים היו הקעקועים שלי דאז, מיני צלקות קטנות נותרו עד היום מעפרונות שהיו נזרקים עליי וממעידות כשהייתי צריכה לרוץ ולברוח מהבנים הדוחים של הכיתה שלי שרצו להרביץ לי. [ למזלי זה לא הגיע לכדי הטרדות מיניות פיזיות מעולם] איפשהו בכיתה ו' זה נעשה גרוע יותר כשהחזה שלי גדל קצת יותר מרוב בנות כיתתי. גם אז זה לא הגיע לפגיעה מינית פיזית, אבל מילולית? אוהו. שלא תדעו כמה המצאות יש לילדים על חזה גדול. הייתה לי אז "חברה" שהייתה נורא נחמדה כשהיינו ביחד, אבל ברגע שהיינו עם עוד אנשים.. טוב, נו, אתם מתארים לעצמכם שאין ברירה לילדה חסרת חברים להדבק ליצור היחיד שעוד איכשהו סימפטי כלפיה. בקיצור - ילדות לא ממש הייתה לי.איפשהו בכיתה ח' מצאתי פתח בריחה - תפוז. יחד עם תפוז נכנסו לחיי האנימציה והקומיקס היפניים שהצילו לי את החיים ואותם אני אוהבת עד היום. יחד עם האושר הזה הכרתי אנשים חדשים, כולנו פחות או יותר עם אותו רקע עצוב של דחייה ובדידות. החל מאותו זמן התרחקתי מסביבת מגוריי, לא השארתי לעצמי אנשים\מכרים\ידידים פרט לילדה שהכרתי בתיכון והייתה בת כיתתי 3 שנים, ופחות או יותר הדבר הכי קרוב לחברה הכי טובה שהייתה לי בחיים.
היום אני מוקפת אנשים שאוהבים אותי, משפחה מקסימה, בחרתי 2 שותפים מדהימים לטיול המתקרב.. הכל סבבה מה שנקרא. מבחירה שלי ומנסיונות העבר שלימדו אותי שאין לסמוך על אף אחד, שאין דבר כזה חברים ושאם אין אני לי, מי לי, אני נודדת. אני מרשה לעצמי לברוח. החל מהרגע בו הגעתי לגיל 18 והתגייסתי; ביקשתי את הבסיס הכי רחוק עם יציאות של אחת לשבועיים, בשניה שהשתחררתי ירדתי לאילת ונשארתי שם שנה וקצת, והנה עכשיו אני אורזת את עצמי לדרום אמריקה לתקופה בלתי מוגבלת. אני נוהגת כך כדי לא להקשר יתר על המידה. אני לא רואה את זה כדבר רע, זה לא שאני משאירה את עצמי לבד לגמרי. אימצתי לי לאורך השנים 2-3 אנשים שהם היחידים להם אני מוכנה להפתח -כמעט- לגמרי. כל השאר? who gives a fuck?
אנשים באים והולכים כל החיים, אנשים הם לפי תקופות ואינטרסים. למה לי להתקע באותו מקום כל החיים? אז נכון שיש לי עם מי לצאת ביום שישי ואין דבר נחמד יותר מ14 אנשים שנפגשים יחד לארוחת ערב לחגוג יומולדת לאחד מאיתנו, - אגב, את רוב ה14 הכרתי בתפוז אי שם בכיתה ח' - אבל על כמה מתוך ה14 אני יכולה לסמוך? לכמה מ-הם- אכפת באמת ממני? סביר שלא להרבה. והרי ככה זה כל החיים. כשהייתי באילת, או בצבא וקצת התרחקתי - אותם 2-3 הם אלו שהלכו איתי כל הדרך גם אם לא היו איתי שם פיזית. ואלו חברים אמיתיים, אלה שהסמסים הבודדים מגיעים מהם [או מהקבוצה בוואצפ כמובן...] אלה שאני נסחפת איתם לשיחות עמוקות לתוך הלילה כמו שאני אוהבת.
ומה רע לי?
זה לא רע.
להיות לבד לפעמים זו מתנה. אין דבר מושלם יותר מאדם שלומד להתייחד עם עצמו. לשבת על ספסל בגינה הציבורית ולקרוא ספר, לשבת לבד על שפת הים ולהאבק במחשבות הרעות והשליליות, אדם שיודע לעצום את העיניים ולהשתחרר מכל מחשבה, ללמוד על עצמך ולרפא את החסרונות שאתה מוצא. מושלם!
לא מזמן מחקתי מהפייסבוק שלי 200 ומשהו איש, השארתי לעצמי 40-50 שאספתי מכלמיני מקומות ושמרגיש לי מספיק בטוח לשמור איתם על קשר. שחרור כזה לא היה לי הרבה זמן.
מתנצלת על הפוסט המבולגן הזה, הזהרתי מראש P:
|לב לילה טוב
אופסי?
האמת היא שעברו עלי שבועיים לא קלים. עברתי 4 עקירות כירורגיות של שיני בינה ואני על אנטיביוטיקה כבר כמעט חודש [התחלתי בתהליך העקירות לאחר שהיו לי 2 דלקות בכל אחד מצידי הפה. שוב שיני בינה כמובן. נחשו איך מטפלים בדלקות? אנטיביוטיקה!] בנוסף על זה יש לי פסיכומטרי בעוד שבועיים, ולא פעם ולא פעמיים אמרו לי שאני נראית מותשת. ודאי שאני נראית מותשת! לא משנה כמה ביו יוגורט תדחפו לגוף המדולק שלכם, אנטיביוטיקה מחלישה כל כך.. זה נורא. איזו תרופה מזעזעת. אני בקושי יוצאת מהמיטה והדבר היחידי שאני מצליחה ללמוד זה את רזי השינה, ומידי פעם מילים בעברית. אם יש משהו שאיני מאחלת לאיש - כאבי שיני בינה\עקירה של אותן שיניים. סיוט שלא נגמר! כיף גדול שמוציאים את התפרים ביום שני ואני נפטרת מהסיפור-מהתחת הזה אחת לתמיד. טעויות של הטבע עלולות לכאוב... חח
קיבלנו את הלוז למרתון היום, אני נורא אופטימית. המדריך שלנו הוא בחור מאוד מאוד רוחני והוא מספר לנו סיפוריי בודהה ומשלים מסוימים שהמסר שלהם ככלל הוא "יהיה מה שיהיה. אל תדאג לגבי דברים שלא בשליטתך, אבל כוון להצלחה." נפלא. קשה לי להאמין שהכל מאחורי ממש בעוד שבועיים. גם אם זה אומר שבועיים בלי מחשב, בלי אנשים, בלי חיים - זה רק שבועיים נכון?
המשפטים האלה מתחברים לי לחיים.
אני רוצה לספר לכם על הלבד שלי. שהוא די מבחירה האמת.
הייתי ילדה דחויה, לא ברורה לי הסיבה עד היום. לא הייתי מכוערת והבנות המקובלות תמיד אמרו שיש לי את הבגדים הכי יפים בכיתה, אבל זה היה המצב. סימנים כחולים היו הקעקועים שלי דאז, מיני צלקות קטנות נותרו עד היום מעפרונות שהיו נזרקים עליי וממעידות כשהייתי צריכה לרוץ ולברוח מהבנים הדוחים של הכיתה שלי שרצו להרביץ לי. [ למזלי זה לא הגיע לכדי הטרדות מיניות פיזיות מעולם] איפשהו בכיתה ו' זה נעשה גרוע יותר כשהחזה שלי גדל קצת יותר מרוב בנות כיתתי. גם אז זה לא הגיע לפגיעה מינית פיזית, אבל מילולית? אוהו. שלא תדעו כמה המצאות יש לילדים על חזה גדול. הייתה לי אז "חברה" שהייתה נורא נחמדה כשהיינו ביחד, אבל ברגע שהיינו עם עוד אנשים.. טוב, נו, אתם מתארים לעצמכם שאין ברירה לילדה חסרת חברים להדבק ליצור היחיד שעוד איכשהו סימפטי כלפיה. בקיצור - ילדות לא ממש הייתה לי.איפשהו בכיתה ח' מצאתי פתח בריחה - תפוז. יחד עם תפוז נכנסו לחיי האנימציה והקומיקס היפניים שהצילו לי את החיים ואותם אני אוהבת עד היום. יחד עם האושר הזה הכרתי אנשים חדשים, כולנו פחות או יותר עם אותו רקע עצוב של דחייה ובדידות. החל מאותו זמן התרחקתי מסביבת מגוריי, לא השארתי לעצמי אנשים\מכרים\ידידים פרט לילדה שהכרתי בתיכון והייתה בת כיתתי 3 שנים, ופחות או יותר הדבר הכי קרוב לחברה הכי טובה שהייתה לי בחיים.
היום אני מוקפת אנשים שאוהבים אותי, משפחה מקסימה, בחרתי 2 שותפים מדהימים לטיול המתקרב.. הכל סבבה מה שנקרא. מבחירה שלי ומנסיונות העבר שלימדו אותי שאין לסמוך על אף אחד, שאין דבר כזה חברים ושאם אין אני לי, מי לי, אני נודדת. אני מרשה לעצמי לברוח. החל מהרגע בו הגעתי לגיל 18 והתגייסתי; ביקשתי את הבסיס הכי רחוק עם יציאות של אחת לשבועיים, בשניה שהשתחררתי ירדתי לאילת ונשארתי שם שנה וקצת, והנה עכשיו אני אורזת את עצמי לדרום אמריקה לתקופה בלתי מוגבלת. אני נוהגת כך כדי לא להקשר יתר על המידה. אני לא רואה את זה כדבר רע, זה לא שאני משאירה את עצמי לבד לגמרי. אימצתי לי לאורך השנים 2-3 אנשים שהם היחידים להם אני מוכנה להפתח -כמעט- לגמרי. כל השאר? who gives a fuck?
אנשים באים והולכים כל החיים, אנשים הם לפי תקופות ואינטרסים. למה לי להתקע באותו מקום כל החיים? אז נכון שיש לי עם מי לצאת ביום שישי ואין דבר נחמד יותר מ14 אנשים שנפגשים יחד לארוחת ערב לחגוג יומולדת לאחד מאיתנו, - אגב, את רוב ה14 הכרתי בתפוז אי שם בכיתה ח' - אבל על כמה מתוך ה14 אני יכולה לסמוך? לכמה מ-הם- אכפת באמת ממני? סביר שלא להרבה. והרי ככה זה כל החיים. כשהייתי באילת, או בצבא וקצת התרחקתי - אותם 2-3 הם אלו שהלכו איתי כל הדרך גם אם לא היו איתי שם פיזית. ואלו חברים אמיתיים, אלה שהסמסים הבודדים מגיעים מהם [או מהקבוצה בוואצפ כמובן...] אלה שאני נסחפת איתם לשיחות עמוקות לתוך הלילה כמו שאני אוהבת.
ומה רע לי?
זה לא רע.
להיות לבד לפעמים זו מתנה. אין דבר מושלם יותר מאדם שלומד להתייחד עם עצמו. לשבת על ספסל בגינה הציבורית ולקרוא ספר, לשבת לבד על שפת הים ולהאבק במחשבות הרעות והשליליות, אדם שיודע לעצום את העיניים ולהשתחרר מכל מחשבה, ללמוד על עצמך ולרפא את החסרונות שאתה מוצא. מושלם!
לא מזמן מחקתי מהפייסבוק שלי 200 ומשהו איש, השארתי לעצמי 40-50 שאספתי מכלמיני מקומות ושמרגיש לי מספיק בטוח לשמור איתם על קשר. שחרור כזה לא היה לי הרבה זמן.
מתנצלת על הפוסט המבולגן הזה, הזהרתי מראש P:
