קצת על האיגודים המקצועניים - כסף !!

[daskaliano]

קצת על האיגודים המקצועניים - כסף !!

אלף בית באיגרוף סיפורו המופלא של רוי ג'ונס ג'וניור מהווה מפתח להבנת הפיצול הגדול בעולם האיגרוף. רון ברבש מספר על הפדרציות, הגופים והאיגודים בענף, ועושה סדר בזירות השונות רון ברבש 04/03/03 16:39 רוי ג'ונס ג'וניור. סיפור מדהים ביום ראשון האחרון בשעת בוקר מוקדמת לפי שעון ישראל הדגיש פעם נוספת רוי ג'ונס הבן את גדולתו אחרי שהביס את ג'ון רואיז, אלוף העולם במשקל כבד מטעם ה- wba (להלן ההתאחדות) באולם "תומאס ומק" שבמלון "סיזרס פאלאס", לאס וגאס. ג'ונס, שבו זמנית גם מחזיק בכתר העולמי במשקל חצי-כבד (עד 80 ק"ג) מטעם ההתאחדות ומטעם ה- ibf (להלן הפדרציה), עלה במיוחד שתי קטגוריות משקל כדי להביס יריב גדול וכבד ממנו ב- 15 קילוגרמים!. עבור ההופעה המרשימה שלו קיבל ג'ונס 10 מיליון דולר, פי שניים מהסכום שהובטח למייק טייסון עבור הקרב הקצר מול קליפורד אטיין. זה לא סוד שבענף האיגרוף מתגלגלים מיליונים רבים של דולרים וזה תירוץ מספיק טוב עבור לא מעט אנשים ממולחים שרוצים לקבל נתח מהעוגה להיות מעורבים בעולם רווי תככים ומזימות זה. לכן, לא מפתיע לגלות שג'ונס הוא אלוף העולם אבל במקרה הזה קצה הפירמידה מאכלס לפחות עוד שני מתאגרפים שרשאים להחשיב עצמם כטובים ביותר. איך זה ייתכן?, ובכן כל אחד מייצג גוף רשמי אחר. כך יוצא שג'ונס הוא האלוף מטעם ההתאחדות, לנוקס לואיס המוכר והטוב הוא האלוף מטעם ה- wbc (להלן המועצה) וכריס בירד החייכן אבל בעל הסגנון המרדים חוגר את חגורת האליפות של הפדרציה. כפי שהבנתם, לאיגרוף אין גוף שולט יחיד בדומה לפיפ"א , התאחדות הכדורגל העולמית. בענף הזה תוכלו למצוא עשרות גופים שמעניקים תארים מפה ועד הודעה חדשה, אבל המבינים מסוגלים לקטלג אותם לפי רמות: בגבוהה ביותר נמצאות wbc, wba, ibf וה-wbo ובדרג השני wbu, ibo, ibc ו iba. כמובן שקיימים דרגים נמוכים יותר שאליהם משתייכים גופים שמייצגים כל מיני אזורים ועליהם באמת אין טעם להרחיב בדיבור. טייסון. "רק" חמישה מיליון כדי להבין איך נוצרה החלוקה הזו צריך לחזור ל- 1921. ההתאחדות פעלה בארצות הברית תחת השם: nba (אין הכוונה לליגת הכדורסל הטובה בעולם אלא ל- national boxing association). ב- 1962 שינה גוף זה את שמו ל- wba והפך למדרג הרשמי של האיגרוף העולמי בעקבות חשיפת פרשיית שחיתות במגזין האיגרוף המוביל, "רינג", שעד אז היה אחראי בזכות אמינותו לפוסק בלעדי בענייני איכות המתאגרפים. ההתאחדות לא הוקמה, מן הסתם, לשם שמיים. מטרתה היתה לדרג מתאגרפים ולהכתיר אלופים ובתמורה היא קיבלה אחוזים מכל קרבות האליפות. דיל לא רע, אה?. את מכרה הזהב הזה הריח ב- 1963 נשיא מכסיקו לשעבר, אדולפו לופז מתיאוס, שהפגיש במכסיקו סיטי ראשי איגודי איגרוף מארה"ב, ארגנטינה, בריטניה, צרפת, מכסיקו, פיליפינים, פנאמה, צ'ילה, פרו, ונצואלה וברזיל על מנת לייסד גוף מתחרה להתאחדות. הוחלט לקרוא לו world boxing council (המועצה, זוכרים?), ומאותו רגע לאיגרוף היו שני אלופי עולם בכל קטגוריית משקל. לנוקס לואיס. אלוף ה- WBC באפריל 1983 ניבטו הזרעים להקמת הגוף השלישי, ה- ibf (international boxing federation). בתאריך הזה התקיימה הועידה השנתית של ההתאחדות בסאן חואן, פורטו ריקו. רוברט לי, סגן הנשיא השני בהתאחדות החליט להתמודד על הנשיאות כנגד כל הסיכויים משום שבגוף בו קיימת השפעה היספאנית בולטת לא היה לו סיכוי רב מול המועמד המוביל ז'ילברטו מנדוזה מונצואלה שידוע כבעל אחיזה גדולה באמריקה הלאטינית וכמי שזוכה לתמיכה מצד מרבית האמרגנים המובילים. לי פשוט האמין שהדרום אמריקאים מתחמנים ומדרגים מתאגרפים לפי ראות עיניהם ולאו דווקא בהתאם ליכולת שלהם בזירה. מבחינתו האפשרות לערוק למועצה לא היתה רלוונטית משום שבראשה עומד הנשיא הנצחי, חוסה סוליימן. למרות שלי נתמך ע"י רוב בעלי זכות הבחירה מארה"ב שבאופן טבעי העדיפו "אחד משלהם", מגה-אמרגנים כמו דון קינג ובוב ארום תמכו במנדוזה. היו שמועות שארום ביחד עם עוד כמה מאוהדי מנדוזה השתמשו בטקטיקות שגבלו בשוחד וסחיטה במטרה להטות את הכף לכיוונו של הוונצואלי. בסופו של דבר חסרו ללי מספר מועט של קולות כדי להיבחר. המפלה גרמה לו להיות נחוש יותר ובאותה שנה הוא הקים ביחד עם תומכיו את ה- international boxing federation כדי להתחרות בהתאחדות ובמועצה הותיקות יותר. אבל כאן, בעצם, התחיל המאבק הגדול של כבוד הנשיא הנבחר, משום שכמעט כל המעורבים בענף הזה הפנו עורף לפדרציה בטענה שהקמת גוף נוסף תזיק לענף. אותם חברה' לא מפרגנים ציינו שהפדרציה לעולם לא תשיג אמינות וכבוד ובטח שלא תילקח ברצינות ע"י אלוף או תחנת טלויזיה. אם נמשיל את לי למתאגרף אז למעשה כל מכה רק חישלה אותו יותר ויותר. הוא ידע שמולו ניצבת מפלצת בעלת שני ראשים אבל הוא גם ידע שמתישהו היא תחשוף את עצמה ואם הוא ישמור על עירנות הוא יהיה שם כדי לפגוע בה. דון קינג. עדיין שולט בענף? הרגע הזה הגיע ב- 1983. ג'ינו פרז היה מתאגרף שמצא את מותו בזירה ב"מדיסון סקוור גארדן" ובעקבות אירוע טראגי זה קוצרו קרבות האליפות מ- 15 ל- 12 סיבובים אחרי שועדה רפואית קבעה שתשישות תרמה באופן משמעותי למותו. ההתאחדות מיהרה ליישר קו עם המועצה ושני הגופים המובילים מיהרו לאיים על אלוף העולם במשקל בינוני, "מארבלס" מארווין האגלר, שיקצר את קרב האליפות שתוכנן לו מול ווילפורד צ'יפיון אחרת הם לא יכירו בקרב הזה. האגלר לא התרגש מהאיום ועבור הפדרציה זה היה הרגע המתאים לתקוע את הדגל ולהיכנס אל הליגה של הגדולות. לי נתן להאגלר את ההזדמנות להפוך לאלוף העולם הראשון של הפדרציה, כשהוא מאפשר לו להגן על כתרו בקרב של 15 סיבובים. חלפו להם מספר חודשים וידידנו לי קיבל שיחת טלפון ממוראד מוחמד, אמרגנו של לארי הולמס, שהיה אז אלוף העולם במשקל כבד ואיבד את חגורת המועצה משום שסירב להגן על כיתרו מול גרג פייג', המועמד שהיא החליטה להציב מולו. לי מיהר להעניק להולמס את התואר מטעם הפדרציה משום שידע על איזה צד מורחים את החמאה. אם יש ברשותך אלוף עולם במשקל כבד כמו הולמס, משמע אתה קיים. בעצם הקמת הפדרציה פתח לי דלת לאמרגנים פחות מוכרים שעד אז דרכם נחסמה ע"י דון קינג ובוב ארום. כך נוצרה אפשרות לפתח אלופים עתידיים שגדלים מתוך שורות הפדרציה. באחד באוגוסט 1987 קיבלה הפדרציה את החותם הרשמי להיותה אחד משלושת הגופים השולטים בענף כשמייק טייסון ניצח את טוני טאקר בקרב מטעם ההתאחדות, המועצה והפדרציה. זה לקח כמה שנים אבל בסופו של דבר החלום של רוברט לי הוגשם במלואו. האלופים הנוכחיים: WBO: משקל כבד: ולדימיר קליצ'קו משקל חצי כבד: ג'וני נלסון WBA: משקל כבד: רוי ג'ונס ג'וניור משקל חצי כבד: רוי ג'ונס ג'וניור WBC: משקל כבד: לנוקס לואיס משקל קל: רוי ג'ונס ג'וניור IBF: משקל כבד: כריס בירד משקל חצי כבד: רוי ג'ונס ג'וניור חגורת האליפות של ה- IBF

 

[BROWN BOMBER]

אחלה מאמר daskaliano

תרשה לי רק מספר תיקונים... הקרבות קוצרו ל 12 סיבובים במקום 15 לא אחרי הקרב של ג'ינו פרז. גם לפני כן היו מקרים של מוות בזירה וזה באמת היה קורא לרוב בין הסיבוב ה 13 ל 15 לפי הסטטיסתיקה... את הסיבובים קיצרו אחרי מקרה אחר של מוות בזירה ולא רק בזירה... ב 1982 ניצח המתאגרף האמריקאי ממוצע איטלקי RAY "BOOM BOOM" MANCINI את המתאגרף הקוריאני Deuk-Koo Kim. Deuk-Koo Kim מת 4 ימים אחרי הקרב מפצעיו בבית החולים ו 4 חודשים לאחר מכן אמו של המתאגרף והשופט של אותו קרב התאבדו... מיד לאחר מכן אירגון ה WBC יצא בהחלטה לקצר את הסיבובים מ 15 ל 12 מכיוון שרוב המקרים הנ"ל בהיסטוריה קראו דווקא בסיבובים המאוחרים...

 

[MikeTyson]

צודק ../images/Emo45.gif

 

[daskaliano]

זה שמו של האיטלקי שציינתי אתמול

ריי מאנציני. היה תותח אמיתי ואביו היה מתאגרף בתקופת מלחמת העולם השנייה. תודה בומבר.

 

[daskaliano]

עכשיו בESPN אגרוף מקצועני

הפרשן הוא לא אחר מאשר טד אטלס.

 

[daskaliano]

ועוד קצת לאוהדי האגרוף המקצועני

נתנו את הדם. על הפייטרים בספורט לוץ לונג איכזב את היטלר ונשלח למות בחזית, מקס שמלינג חזר פצוע ושחקן הפוטבול פט טילמן נהרג באפגניסטן. יש אגדות ספורט שנלחמו על מגרש אחר. סדרת טורים מיוחדת- ספורט מזוית אחרת אבידע ליבני 11/02/05 14:25 זה יכול היה לקרות, נניח, בחזית צפון אפריקה במהלך מלחמת העולם השנייה. הצנחן לוץ לונג מיחידה מיוחדת של הצבא הגרמני, אחרי שני לילות ללא שינה, נתקל לפתע עם יחידתו בצוות חלוץ של הארמיה הבריטית השלישית, בפיקודו של קורפורל טום פיני. האם יש אפשרות שרגע לפני שהרובים יירו יבינו השניים שהם בעצם אותו סוג של אנשים - ספורטאים מקצוענים שהצטרפו למאמץ המלחמתי של ארצותיהם? האם זה בכלל ישנה משהו בדרך של האצבע אל ההדק, רגע לפני שספורטאי-על הורג ספורטאי-על אחר? האם האיש שירה והרג את הצנחן לוץ לונג ב-1944 ידע שמדובר באדם אציל שלא היסס, מול איצטדיון מלא בקהל עויין, לבוא ולברך את ג'סי אואנס על זכייתו בארבע מדליות זהב אולימפיות באתלטיקה בלי בכלל לשים על זה שמדובר באיש כהה עור, הניגוד המוחלט למה שהוא אמור לייצג? בתחילת פברואר מת בשיבה טובה מאוד מקס שמלינג, שהיה אלוף העולם במשקל כבד בשנות ה-30', איש שלמרות שהיה גרמני סירב לשתף פעולה עם מכונת השנאה הנאצית. גרמניה של אותם ימים נתפסה על ידי רוב העולם ובעיקר על ידינו כמקום של רשע מוחלט אבל היו שם גם אנשים שניסו, בהסתר כמובן, לשמור על זהות ועל צלם אנוש. "דר מקסי" היה אחד כזה. הוא הסתיר יהודים בליל הבדולח, ביקש מהיטלר אישית ב-36' לערוב לחיי הספורטאים האמריקאים שהגיעו למשחקי ברלין - כולל לבני הלאומים האחרים, התאמן אצל יהודי ועוד. כשהגיעה השעה וכל העם הגרמני הפך לצבא, אנשים מסוגו של שמלינג היו אמורים להמשיך להתאמן ולהביא תהילה לרייך השלישי. אבל שמלינג הגזים בפתיחות שלו. הפרס שלו ושל כמותו היה מקום בוורמאכט, הצבא הגרמני. היו שם גם אנשי תרבות ומדע שנעו בתחום האפור שלא מצדיק מוות מיידי אבל גם לא כבוד נאצי, אבל החיילים הזכורים ביותר היו שמלינג ולוץ לונג, שבכלל התחיל כתקווה אישית של הפירהרר היטלר ולכן גם היה אכזבה אישית. מהרגע בו לחץ לונג את ידי אואנס השחור הוא גם חרץ את גורלו. טוב, מאחר שבכל זאת את לוץ לונג הארי אי אפשר לשלוח למחנה ריכוז, נשלח אותו שיילחם על קדושת המולדת וכמובן נדאג שלא יחזור מהחזית. בשנים האחרונות אגדת לוץ לונג נסדקת קצת. כשנשאל אואנס מה דעתו על המחווה של לונג בברלין אמר: "לא התפלאתי, היינו שני אנשים צעירים, חסרי ודאות, בעולם משתנה". יש האומרים שלונג התגייס לצבא מתוך פטריוטיות, היווה מודל לצעירים אחרים וכשמת קיבל כבוד ראוי. קשה להאשים אותו, בואו נודה - היום כולנו חכמים אבל קשה מאוד לא לשתף פעולה עם המדינה בה אתה חי, ולא כל גרמני שהיה חייל בצבא עשה את זה בגלל רצון להשמיד יהודים. תרגילי פרט במקום אימון שחרור ומה בצד השני? גיוס החובה וסכנת החיים האמיתית באנגליה שלחה את הספורטאים לצבא. קשה להאמין אבל טום פיני, מכוכבי נבחרת אנגליה בכל הזמנים, עבר תקופה לא קצרה בבסיסי צבא בארץ ישראל וגם המאמן האגדי של ארסנל ברטי "קלוור" מיי היה כאן ואומרים שאפילו אימן את קבוצת המשטרה של נתניה. באמת! ומה בארצות הברית? עם כל הכבוד לפרל הארבור, הסכנה לא ממש ישבה בניו יורק או ויסקונסין. אז היחס בין הצבא לספורטאים היה קצת אחר. באותן שנים כוכבי העל היו מתאגרפים - בעיקר אלה במשקל כבד. במלחמת העולם הראשונה סירב ג'ק דמפסי, אלוף העולם במשקל כבד, להתגייס. במלחמת העולם השנייה המצב היה אחר. כולם מיהרו ללבוש מדים, למרות שבניגוד לגרמנים ולאנגלים הם לא נלחמו בקו הראשון. בלט במיוחד ג'ו לואיס, שממחיש היטב את הפרדוקס האמריקאי: למרות העצמאות המדומה שהשיג בזכות אגרופיו, בשביל רבים הוא היה בסך הכל כושי. כולם מדברים על אואנס, אבל שחורים בכלל לא היו אמורים להשתתף בברלין ולא בגלל הנאצים אלא בגלל גזענות של המשלחת האמריקאית. מרטי גליקמן וסם סטולר, שני יהודים שהיו אמורים לרוץ 4 כפול 100, היו איטיים מאואנס אבל הם היו לבנים ולכן נבחרת ארה"ב העדיפה אותם על המסלול. אבל הנאצים לא היו מוכנים שיהודי ירוץ בברלין (בכל זאת יש דרגות בגיהנום והיהודי היתה אז הנמוכה ביותר), ובלחץ הנאצים אואנס (שחור עדיף על יהודי כאמור) נכנס לרביעייה והיתר היסטוריה. ג'ו לואיס היה סיפור דומה. במדינה בה השחורים היו סוג ב' מיהרו לגייס את המפציץ, ללחוץ עליו שייתן את כספו לטובת המאמץ המלחמתי ולדאוג שיסתובב בין בסיסי בעלות הברית וייתן מוטיבציה לחיילים. דיל טוב לצבא, קצת פחות ללואיס. כנראה שגם שמלינג וגם לואיס רצו שכוחות הברית ינצחו במלחמה. שניהם קיוו לעולם טוב יותר כשהמלחמה תיגמר. האם הם צדקו? כשהכל נגמר לונג חזר מהחזית בארון, שמלינג נפצע ובעצם פרש, פיני רק התחיל את השלב האגדי בקריירה אחרי 45', לואיס חזר להתאגרף. ואז התחילה מלחמה חדשה. "שחור יהרוג צהובים בשביל לבנים?" ועכשיו שאלה: מי ניצח את מלחמת העולם השנייה. ברצינות. יודעים? רשמית, כמובן, בעלות הברית. אבל גרמניה, איטליה ויפן הן 3 מדינות כל כך חזקות מבחינה כלכלית מאז 45', שלא ממש בטוח מי הרוויח מכל הסיפור. במקרה של לואיס, לעומת זאת, ברור מי הפסיד. כי האיש שנתן כל כך הרבה, גם את שנותיו היפות ביותר (שיא הקריירה שלו מבחינת גיל היה במהלך המלחמה) וגם את הכסף שלו - סבל מרדיפות חוזרות ונשנות של מס הכנסה. לא יאומן - הוא הרי נתן את רוב כספו למדינה כדי שתעביר את הכסף לצבא, ואכל אותה ממס הכנסה. הוא מת חסר כל, בדיוק כמו אואנס וכל הספורטאים השחורים שבנו את ההיסטוריה האמריקאית. שמלינג, שבנה את התשתית הגרמנית של הענק האמריקאי קוקה קולה, מנע מלואיס חרפת רעב כשהעביר לו כסף במהלך השנים וגם שילם על ההלוייה שלו ב-81'. את הכבוד הציל קסיוס קליי כשהודיע כ-20 שנה אחרי מלחמת העולם: "בשביל מה שחור צריך ללכת להרוג צהובים בשביל לבנים?" אם הוא היה גרמני בתקופת הנאצים זה כנראה היה מוביל אותו לוורמאכט, בארה"ב הסתפקו במאסר, קנס גדול והרחקה מהזירה. טילמן הצטרף לחדר ההלבשה של מעלה ועוד שאלה: מי ניצח את מלחמת המפרץ האחרונה ואת זו שבאפגניסטאן? העולם עוד מחכה לדעת, למרות שכנראה ארצות הברית הפסידה. יכול להיות שגם במדבריות ליד קאבול, רגע לפני ששחקן הפוטבול פט טילמן, שהחליט כנגד כל הגיון קפיטליסטי להגשים עצמו דווקא כחייל, נהרג במלחמה שמקדמת אינטרסים של מדינה, הוא פגש, נניח, את זיאד אבו מיידאן, מכוכבי קבוצת הכדורגל של אחמדבאד. אבו מיידאן נשלח לצבא בפקודת המוג'הדין אחרי שהחטיא פנדל או עשה מעשה אנטי פטריוטי אחר. יכול להיות שלרגע הם עמדו אחד מול השני ולא ידעו שמדובר בשני ספורטאים ענקיים? שמלינג עלה השבוע לשמיים. הוא בטח הגיע מתישהו לאגף בו יושבים לוץ לונג ופט טילמן ואולי גם שוער הפועל ירושלים יהודה תובל שנהרג במבצע של"ג. על מה הם דיברו? כנראה ששמלינג אמר להם: תעשו ספורט, לא מלחמה. הכתבה מתפרסמת כחלק מסדרת טורים מיוחדת - ספורט מזוית אחרת - שתעסוק בקשר בין ספורט להיסטוריה, פוליטיקה וסוציולוגיה.

 

[BROWN BOMBER]

../images/Emo45.gif יפה שהזכרת את מקס שמלינג...

אי אפשר לתאר איך בן אדם בתקופה של היטלר היה מסוגל לדבר איך שהוא רוצה ולנהוג לפי הבנתו.... כמו שהזכרת הוא חזר פצוע מהמלחמה... ידוע לך איך זה קרה??? שמלינג נפצע בצניחה.... הוא נפצע ברגל ברגע שנגע באדמה מיד הוחזר לגרמניה. מקס שמלינג הציל מספר משפחות יהודיות במהלך המלחמה... אחד המעשים הידועים ביותר שלו היה כשהבריח כמה ילדים יהודים בתוח הרכב הפרטי שלו כשהסיע אותם בלב ברלין... אף אחד לא העיז לחשוד באלוף הגדול ושמלינג ידע שכך יהיה... איך בן אדם מסוגל להיות איש אהוב על היטלר ובוא להתנגד לכל מעשיו של הרייך השלישי וידידם הטוב ביותר של היהודים??.... פשוט לא יאמן... מקס שמלינג נפטר ב 2 לפברואר 2005 בגיל 99 ....

 

[daskaliano]

בומבר וברלוסקוני - בשבילכם בעיקר

אחד ממלכי הזירה. מה שמדהים אותי כל פעם מחדש הוא ההיסטוריה של הענף הזה. הוא התחיל כקטטות בין 2 אנשים קשוחים בדרך כלל חוטבי עצים, האנשים הללו היו מכים אחד את השני עד שאחד היה נופל ולמחרת חזרו לעבוד בעבודות היום הפיסיות שלהם ללא חוכמות, עם הזמן גילה בחור שנקרא ג'ים קורבט שעם קצת טכניקה ותנועה אפשר לא לחטוף וגם להחטיף. הבחור נקרא בשל כך בכינוי "ג'נטלמן" ג'ים קורבט. עם הזמן הטכניקה השתכללה והגיעה לשיאים כמו שוגר ריי רובינסון , הנק "הרוצח ארמסטרונג שהיה אלוף בשלושה משקלים בו זמנית, מוחמד עלי, ג'ו פרייז'ר, מקס שמלינג, ג'ו לואיס וכיו"ב. במשך השנים בוא נאמר ה25 שנה האחרונות שוב האגרוף מדרדר לקרב של שני מגודלים שבנויים על שרירים כמו של מפתחי גוף ולדעתי מפומפמים בסטרואידים, עם טכניקה מהזבל של ברונקס והקהל משלם ומהלל את גיבוריו כאילו ראו תורה מסיני. חבל אבל זו המציאות ואם יש למישהו הסבר למהפך הזה שיקום.

 

[daskaliano]

ועוד על אגרוף

כל מה שצריך לדעת על: איגרוף השבדים הפציפיסטים אסרו לקיימו ב-1912, אבל בהמשך הדרך חזרו בסערה מוחמד עלי, ג'ו פרייזר, לנוקס לואיס והאחים ספינקס - לתת ולקבל בראש ynet בתנועה האולימפית הסתייגו רבים משילובו של ענף האיגרוף באולימפיאדה בשל אופיו האלים. מסיבה זו לא התקיימו תחרויות איגרוף באתונה 1896 ובפריז 1900. גם באולימפיאדת שטוקהולם 1912 לא נערכו תחרויות איגרוף, זאת מאחר שהחוק בשוודיה אסר אז לקיימן. הפרפר יחד עם המתפרפר (צילום: רויטרס) עד לאולימפיאדת סידני 2000, האיגרוף האולימפי היה מורכב משלושה סיבובים בני שלוש דקות כל אחד ומהפסקה של דקה בין סיבוב לסיבוב. בסידני שונה הפורמט: כל התמודדות הורכבה מארבעה סיבובים בני שתי דקות והפסקה של דקה אחת בין הסיבובים. המפסיד בקרב יוצא מן התחרות. באיגרוף האולימפי לא נערכים קרבות לצורך קביעת המקום השלישי; שני המתאגרפים שנוצחו בשלב חצי הגמר מקבלים בצוותא מדליות ארד. על המתאגרפים חלות מגבלות גיל: הגיל המינימלי לכל מתחרה הוא 17 והגיל המקסימלי הוא 34; האיגרוף הוא ענף הספורט האולימפי היחידי הקובע גיל מקסימלי. זהב בסיאול. לנוקס לואיס (צילום: אי.פי) רבים מגדולי המתאגרפים האולימפיים (בעיקר מתאגרפים אמריקנים) הפכו מאוחר יותר לכוכבים גדולים בזירה המקצוענית. בהלסינקי 1952 בתחרות למשקל בינוני (עד 75 ק"ג) ניצח פלויד פיטרסון בקלות רבה את יריביו. בשנת 1956, בהיותו בן 21, הוא כבר היה לאלוף העולם הצעיר ביותר במשקל כבד באגרוף המקצועני. במשחקי רומא 1960 ניצח במשקל תת-כבד מי שהפך לגדול המתאגרפים המקצוענים: קאסיוס קליי, שמאוחר יותר התאסלם ושינה את שמו למוחמד עלי. עלי היה המתאגרף היחיד במשקל כבד שהצליח להגן על תוארו שלוש פעמים לאורך הקריירה המקצוענית. יריבו הגדול של עלי בזירה המקצוענית לאורך שנות השבעים היה ג'ו פרייזר, זוכה מדליית הזהב למשקל כבד באולימפיאדת טוקיו 1964. במקסיקו סיטי 1968 היה זה ג'ורג' פורמן שניצח באותה קטגוריית משקל. גם פורמן הפך בחלוף השנים לאלוף עולם, והמשיך בקריירת האגרוף עד גיל 45. באולימפיאדת מונטריאול זכו שני אחים במדליית זהב. מייקל ספינקס, האח הצעיר, ניצח במשקל בינוני, וליאון ספינקס ניצח במשקל תת-כבד. מאוחר יותר פנו שניהם לאגרוף המקצועני והיו לאלופי עולם במשקל כבד. כוכב נוסף היה שוגר ריי לאונרד, שניצח בקלות רבה בתחרות למשקל על-קל. תקופה קצרה לאחר האולימפיאדה הוא עבר לאגרוף מקצועני, וב-1979 זכה באליפות העולם למשקל קל-בינוני. מתאגרף אחר שזכה כחובבן במדליית הזהב במשחקים האולימפיים בסיאול 1988 וכיום עודנו מתחרה במשקל כבד בזירה המקצוענית הוא אלוף העולם במשקל כבד, לנוקס לואיס (בגמר בסיאול הוא ניצח את רידיק בו). איוונדר הוליפלד, אלוף העולם לשעבר במשקל כבד, התחרה בלוס-אנג'לס 1984, וזכה בסך הכל במדליית הארד. בזירה האולימפית של האגרוף אחת המדינות הבולטות היא קובה. במינכן 1972 ובמונטריאול 1976 זכתה קובה בשלוש מדליות זהב, ובמשחקי מוסקבה 1980 היא זכתה בשש מדליות זהב. כשמזכירים את הישגיה של קובה בולט באופן מיוחד המתאגרף תיאופיליו סטיבנסון, שהיה הראשון בהיסטוריה שזכה שלוש פעמים ברציפות (בין השנים 1980-1972) במדליית זהב באותה קטגוריית משקל (על-כבד). את מדליית הזהב הרביעית החמיץ המתאגרף הקובני מאחר שארצו החרימה את המשחקים האולימפיים בלוס-אנג'לס 1984. למרות כישוריו ומתוך נימוקים פטריוטים ואנטי קפיטליסטיים דחה סטיבנסון הצעות כספיות מפתות לעבור לאגרוף המקצועני. באולימפיאדת סיאול נקבעה עוד היסטוריה קטנה: במשקל עד 67 ק"ג היה רוברט ואנגילה מקניה למתאגרף הראשון מאפריקה השחורה שזכה במדליית זהב. באתונה יופיעו 286 מתאגרפים ב-11 קטגוריות משקל: תת-זבוב (עד 48 ק"ג), זבוב (51 ק"ג), תרנגול (54 ק"ג), נוצה (57 ק"ג), קל (60 ק"ג), על-קל (64 ק"ג), (69 ק"ג), בינוני (75 ק"ג), תת-כבד (81 ק"ג), כבד (91 ק"ג) ועל-כבד (מעל 91 ק"ג).