קצת על תפקידים
תשמעו - שברתם אותי! כמה תלונות אפשר לשמוע על הורים שנדבקים? נו, באמת! עוד לא הפנמתם שזוהי דרכו של עולם? אז החלטתי להביא לכם קצת את דעתי בענייני הורות - כדי שתקבלו קצת פרופורציות, בסדר? אז ככה: ילדים יש להם תפקיד מוגדר. ולהורים יש תפקיד מוגדר. ככה כתוב לכולנו בגנים. אתם חושבים שההורים שלכם לא "סבלו" מאותו סימפטום? - תשכחו מזה. רובנו אכלנו מאותה צלחת שממנה אתם מתכבדים היום. הכל בסדר. הכל נסבל ונסלח - כל עוד כל צד שומר על תפקידו. אם ההורים שלכם מתלהבים מהתפקיד יותר מדי - אז זה לא נעים, אבל זה לא נורא. הם דואגים. הם אוהבים. וזה הכי חשוב בעולם. אם הילדים בועטים, מורדים ורוטנים - גם זה בסדר. עדיין במסגרת התפקיד. לא סידרו את החדר, ברחו מהשיעור, נכשלו במבחן - לא נעים, אבל בהחלט רגיל. הבעיה האמיתית היא כשהתפקידים מתערבבים. כאן אני מדליקה את כל אורות האזהרה. כשהורים מתנהגים כמו ילדים, כשהאחריות לפתרון עוברת לידי הילדים - כאן אני נכנסת למיתקפה. יש דברים שחשוב לדרוש מילדים. אבל יש דברים שהם לא אמורים לעשות. ילדים לא אמורים לשבור את הראש ולדאוג לשלום בית. ילדים לא אמורים להגן על הוריהם (בכל אופן לא יותר מההורים דואגים לכך בעצמם), או לשמור אותם מאושרים. כן, כן, אני מוכנה לסבול מיתקפה עכשיו. במקום שבו הילדים נזהרים מדי - יש בעיה. הנה, בלי לומר הרבה - אמרתי המון. פשוט מתוך תחושה, שיש לפעמים דברים הרבה יותר הרסניים מהורים נג'סים. לפעמים הם בלתי נראים. לפעמים הם כאילו הפוכים: ילד "מחונך" מדי. ילד שלא מרשה לעצמו לבעוט. ילד שלא מרשה לעצמו לעבור על החוקים מדי פעם. והורים שלא יודעים להתמודד עם האחריות שבאה עם תפקידם כהורה. כל אלה נשמעים באזני הרבה יותר בעייתיים, מאשר מישהו שבא לכאן מתוסכל, בגלל שהוריו דואגים לו אחרי חצות. אני בטוחה שיכולתי לומר את זה בבהירות גדולה יותר, אבל זה מה יצא לי. וזה בא מתוך כל השירשורים שרציתי להשתתף בהם ולשפוך את התיאוריה כולה. אז לא להיבהל מהתפקיד, גם אם יש לו צדדים לא מי יודע מה. והכי חשוב - לשמור עליו, ולא לגנוב את תפקיד הצד השני! ילדים - השארו ילדים! והורים - דיר באלאק! להתמיד ולהשגיח. לא, לא על הילד - אלא בעיקר על עצמכם!
תשמעו - שברתם אותי! כמה תלונות אפשר לשמוע על הורים שנדבקים? נו, באמת! עוד לא הפנמתם שזוהי דרכו של עולם? אז החלטתי להביא לכם קצת את דעתי בענייני הורות - כדי שתקבלו קצת פרופורציות, בסדר? אז ככה: ילדים יש להם תפקיד מוגדר. ולהורים יש תפקיד מוגדר. ככה כתוב לכולנו בגנים. אתם חושבים שההורים שלכם לא "סבלו" מאותו סימפטום? - תשכחו מזה. רובנו אכלנו מאותה צלחת שממנה אתם מתכבדים היום. הכל בסדר. הכל נסבל ונסלח - כל עוד כל צד שומר על תפקידו. אם ההורים שלכם מתלהבים מהתפקיד יותר מדי - אז זה לא נעים, אבל זה לא נורא. הם דואגים. הם אוהבים. וזה הכי חשוב בעולם. אם הילדים בועטים, מורדים ורוטנים - גם זה בסדר. עדיין במסגרת התפקיד. לא סידרו את החדר, ברחו מהשיעור, נכשלו במבחן - לא נעים, אבל בהחלט רגיל. הבעיה האמיתית היא כשהתפקידים מתערבבים. כאן אני מדליקה את כל אורות האזהרה. כשהורים מתנהגים כמו ילדים, כשהאחריות לפתרון עוברת לידי הילדים - כאן אני נכנסת למיתקפה. יש דברים שחשוב לדרוש מילדים. אבל יש דברים שהם לא אמורים לעשות. ילדים לא אמורים לשבור את הראש ולדאוג לשלום בית. ילדים לא אמורים להגן על הוריהם (בכל אופן לא יותר מההורים דואגים לכך בעצמם), או לשמור אותם מאושרים. כן, כן, אני מוכנה לסבול מיתקפה עכשיו. במקום שבו הילדים נזהרים מדי - יש בעיה. הנה, בלי לומר הרבה - אמרתי המון. פשוט מתוך תחושה, שיש לפעמים דברים הרבה יותר הרסניים מהורים נג'סים. לפעמים הם בלתי נראים. לפעמים הם כאילו הפוכים: ילד "מחונך" מדי. ילד שלא מרשה לעצמו לבעוט. ילד שלא מרשה לעצמו לעבור על החוקים מדי פעם. והורים שלא יודעים להתמודד עם האחריות שבאה עם תפקידם כהורה. כל אלה נשמעים באזני הרבה יותר בעייתיים, מאשר מישהו שבא לכאן מתוסכל, בגלל שהוריו דואגים לו אחרי חצות. אני בטוחה שיכולתי לומר את זה בבהירות גדולה יותר, אבל זה מה יצא לי. וזה בא מתוך כל השירשורים שרציתי להשתתף בהם ולשפוך את התיאוריה כולה. אז לא להיבהל מהתפקיד, גם אם יש לו צדדים לא מי יודע מה. והכי חשוב - לשמור עליו, ולא לגנוב את תפקיד הצד השני! ילדים - השארו ילדים! והורים - דיר באלאק! להתמיד ולהשגיח. לא, לא על הילד - אלא בעיקר על עצמכם!
