קצת "קיטבגי" אבל לא נורא

[חרטושה]

קצת "קיטבגי" אבל לא נורא ../images/Emo13.gif

באחד משיטוטיי באינטרנט נתקלתי בראיון שרוג'ר ווטרס נתן לעיתון הגרמני Süddeutsche Zeitung ב- 2003, לרגל צאתו המחודשת של ה- DSOTM. קודם כל הראיון שעשע אותי למדיי בעיקר מפני שברור שהכתב המראיין לגמרי מבוהל (לפחות בתחילת הראיון) לנוכח האישיות (רוג'ר) שיושבת מולו, גם התגובות של רוג'ר די מצחיקות לפעמים (במיוחד התייחסותו לגילמור לקראת הסוף).אני אשמח לשמוע את דעתכם בעניין. חוץ מזה, הראיון מנסה ללכת לכיוון של ניתוח פסיכו-סקסואלי של ווטרס, כמיטב המסורת הגרמנית. הערה אחת קטנה אחרונה: אני מתנצלת מראש אם אני ממחזרת כאן משהו, מנוע החיפוש לא עובד בזמן האחרון במיטבו. בכלל מאז כל עניין ההתחדשות של הפורומים בתפוז- נעשה קשה לקבל פה שירות.

להלן קטעים נבחרים: [ ש= שאלה, לסימון המראיין]. ש: מר ווטרס, לרגל צאתו המחודשת של האלבום Dark Side of the Moon משנת 1973- הייתי רוצה לחזור מספר שנים אל העבר. רוג'ר: או.קיי. לאיזו שנה? ש: 1966, השנה שבה הפינק פלויד חתמו על חוזה ההקלטות הראשון שלהם. רוג'ר: זה היה ב- 1967, לא ב- 1966. ש: סליחה. רוג'ר: בסדר. ש: מבט אל העבר הרחוק שהיה ואיננו עוד. רוג'ר: תשאל מה שאתה רוצה. אתה שואל, אני עונה. אלה הכללים. ש: כללים שלא תמיד שמרת. בעבר היית ידוע כמי שמפחיד עיתונאים. רוג'ר: מעולם לא הפחדתי עיתונאים. פשוט לא דיברתי איתם. יש הבדל. ש: או.קיי. לאחרונה ראיתי תמונה שלך ושל הלהקה בביוגרפיה של סיד בארט, כשאתם מסתובבים בלונדון בבגדים צבעוניים שמחים וצוהלים. רק חתמתם על חוזה הקלטות. 1967. רוג'ר: זה היה פרוע [ גם: חילופי זוגות - חרטושה], לא? ש: כן, פרוע, גם אם התכוונת לזה רק באופן אירוני. כשאנחנו מדברים על לונדון של 1967, אנחנו מדברים על לונדון הפרועה כביכול, אפשר לראות קצת מזה בתמונה, הכל נראה כל כך חסר דאגות. רוג'ר: אני רוצה להיות כנה איתך, לא היו חילופי זוגות בלונדון! אני מתכוון, איפה זה היה ? ש: אני לא יודע, הייתי אז קטן. אבל אתה בהחלט צריך לדעת! היית "קליבר" צעיר וצבעוני שניגן במועדון ה- UFO , החיפושיות היו בסביבה, נשים נהדרות, הכל היה מאד מגניב. רוג'ר: אף פעם לא ראיתי את לונדון הפרועה. ש: אהמ... רוג'ר: תראה, היו כמה אירועים, היה הקשר לתנועה נגד נשק גרעיני, היו קריאות להפוך את הקנביס לחוקי, וכפי שהוזכר קודם, אירועים, כמו מועדון ה- UFO, או מה שזה. אבל אל תטעה לחשוב שהיו חילופי זוגות בכל רחוב. ברחוב, האוכלוסייה המרובעת התנהגה כרגיל. ש: מה בנוגע למהפכה המינית? רוג'ר: נכון, הנה תקפת את הנושא הנכון. תסלח לי שאני צוחק... ש: פעם הוכחש שאתה אפילו יכול לחייך. רוג'ר: כן, בסדר, בוא נתבונן בצחוק וסקס: אתה מדבר עם גבר שהיה אכול רגשות אשמה בכל פעם שאפילו חשב על סקס. התביישתי עד כדי מוות. גם התנסויות מיניות תמימות הרגישו לי כמו גילוי עריות. ש: אבל זה ממש עצוב! כל השאר נהנו להם במיטה... רוג'ר: לא, לא , לא ידידי הצעיר, בכלל לא! לא אני! ש: לא היה איידס, זה בטח היה גן-עדן... רוג'ר: כן, אבל לרוע המזל, לא בשבילי! כשאתה מרגיש אשם מייד אחרי כל תחושה מינית, מהפכה מינית בסביבה הקרובה לך היא סוג של זוועה... ש: תסלח לי אם אני מתחיל להיות יותר מידי "צהוב" .. רוג'ר: אתה מסתדר לא רע בתור עיתונאי "צהוב". ש: למה הרגשת אשמה? האם זה היה קשור לקשר שלך עם אימך? רוג'ר: לא רק לאימי, הבית היה מלא בנשים, בלי שום גבר חוץ ממני, אבא שלי מת במלחמה... ש: הטראומה שהלחנת אחר כך ל"חומה". רוג'ר: בדיוק. אני לא רוצה להפוך את הראיון הזה לטיפול פרוידיאני, אבל וודאי שבגלל מות אבי הייתה בי התחושה שאני צריך להחליף את אבא שלי ולדאוג לכל דבר. והייתה גם החברה בחוץ: בעבור האנשים באנגליה מין היה פשוט דבר מלוכלך ושטני, אתה יודע? מעל לכל מגע מיני רחפה התוצאה האפשרית האיומה והמפחידה של הריון אפשרי. עכשיו אתה צוחק, אבל... ש: מר ווטרס, לפני כמעט 20 שנה נפרדת מעמיתך, בעקבות הפרידה הינו עדים לאחד מהקרבות הכי מוזרים בהיסטוריה של הבידור. לאחרונה אתה מטפח שוב קשרים עם ריק רייט וניק מייסון. מה הם יחסיך עם יורשך בלהקה, דיוויד גילמור? רוג'ר: אין יחסים. לא דיברנו מאז 1985, חוץ מאשר לאחרונה, באופן בלתי ישיר, בשיחת ועידה טלפונית מוזרה. ש: איזה תפקיד דיוויד גילמור שיחק בלהקה? רוג'ר: תפקיד גדול. הוא גיטריסט מצוין לדוגמא. ש: אז למה שאתה ודייויד גילמור לא תיפגשו אחרי כל השנים האלה על כוס בירה? רוג'ר: למה אני צריך? ש: כי ישלמו לפינק פלויד סכומים אסטרונומיים במקרה של איחוד, למשל. רוג'ר: אני לא מעוניין. אני עובד על אופרה וגם על אלבום -אולפן. למה אני צריך לבזבז זמן בלשוחח עם דיוויד גילמור? ש: כי... רוג'ר: אתה יודע מה? ש: מה? רוג'ר: אני לא אוהב אותו. ש: אתה לא אוהב אותו. רוג'ר: בדיוק. אני פשוט לא אוהב אותו. מאד פשוט. אני ודיוויד תמיד היינו שני אנשים מאד שונים, עם עמדות מאד שונות לגבי דברים. כך גם היה ב- 1968 כשהוא הגיע ללהקה. זה לא השתנה אף פעם. לפעמים הצלחת להתמודד עם האמת. והאמת היא: אני לא אוהב אותו.

 

[ציףציף1000]

זה לא "חילופי זוגות"... ../images/Emo13.gif

רוג'ר והמראיין מתייחסים לביטוי Swinging London - לונדון הנהנתנית, ה"קולית". זהו הכינוי שהוצמד ללונדון באמצע שנות השמונים, כאשר חוותה פריחה תרבותית מואצת והיתה מרכז תרבות הצעירים העולמית. זה היה ביטוי ידוע ושגור בזמנו. ווטרס קצת צוחק על הביטוי, ואומר בעצם שלא כולם "נהנו" כפי שהיה אפשר לחשוב. היינו, מדובר בהכללה שחוטאת למציאות החיים של רבים.

 

[ציףציף1000]

תיקון

מדובר כמובן בשנות השישים, לא השמונים. מה קורה לי היום?

 

[חרטושה]

אמת.

הוא אומר זאת באופן מפורש. יכול להיות שאני טועה, חשבתי שהכתב פירש זאת בצורה קרובה (טוב, אולי לא כלשונו) היות ואח"כ השיחה זרמה לכיוון מסוים. שיהיה.

 

[ציףציף1000]

שער המגזין Time מה-15.4.66

 

[NIR Y]

היי תודה רבה

מאד מעניין

 

[ציףציף1000]

ועוד כתבה (חלק א')

כפי שהבטחתי, דבריו של רוברט סנדאל ב"סנדיי טיימס" מה-15 ביול. סנדאל מקבל כאן את הצד של גילמור, מייסון ורייט בסיפור הברוגז מול ווטרס. "בעוד כוכבי רוק התחרו זה בזה בביטוי עומק רגשותיהם כלפי הסבל באפריקה... מוסיקאי אחד שנחנק באמת מדמעות רק מלהיות על הבמה ב-live 8, לא הזכיר את אפריקה כלל. רוג'ר ווטרס, הבסיסט בן ה-60 של פינק פלויד, אסף מחדש את ההרכב הקלאסי של הלהקה בפעם הראשונה מזה כמעט רבע מאה. כאשר, באמצע הסט בן 20 הדקות שלהם, הודיע ווטר שהוא מרגיש "מאוד נרגש להיות כאן שוב עם שלושת הבחורים האלו", הוא התכוון לכך. בעודו מנסה לשיר את Wish You Were Here, שיר על סיד בארט, ידיד ילדותו ומקים הלהקה שנתן לה השראה ושעזב בשנת 1968, קולו נסדק והוא בקושי הצליח לבטא את המילים. דייויד גילמור, אויבו-בנפש של ווטרס באחד מהברוגזים הארוכים ביותר שראה עולם הרוק, המשיך להחמיץ פנים לעבר הגיטרה החשמלית שלו. אף כי הלהקה המשיכה לנגן, אף אחד מהם לא ציפה להצהרה פומבית כזו מהאדם שתבע, העליב ובעיקר התעלם מהם במשך למעלה מ-20 שנה. אפילו ניק מייסון, המתופף שלא ניתן להפתיעו - והיחיד מחברי הלהקה שהיה בקשר עם ווטרס לפני האיחוד ב-live 8 - הודה מאוחר יותר ש"כולנו הופתענו מאוד מהדרך בה התנהג רוג'ר". מופתעים כמעט באותה מידה כמו בשנת 1986, כאשר ווטרס פתח במתקפה משפטית לעצור את שותפיו הוותיקים מלהמשיך כ"פינק פלויד". ווטרס עזב את הלהקה כדי לפצוח בקריירת סולו בשנת 1985. ווטרס, שראה עצמו ככותב השירים הראשי, העריך שללהקה אין קיום בלעדיו. מייסון וגילמור ראו זאת כחוצפה גדולה מצידו של ווטרס, השיא לאחר שנים של אלימות מילולית ומגלומניה. שנה מאוחר יותר, הם ניצחו אותו. בעקבות הניצחון יצאו עוד שני אלבומים של פינק פלויד, בראשות גילמור, שנתמכו בסיבובי הופעות עולמיים שזכו להצלחה מסחרית עצומה. והרבה השמצות הדדיות בין ווטרס לגילמור. גילמור קרא לווטרס "זרג". ווטרס תקף את כשרונו המוסיקלי של גילמור ואת השענותו על עזרת אחרים בכתיבת שירים, כולל אשתו, הסופרת פולי סמסון: "זה כמו ספיינל טאפ!" יילל ווטרס. לפני שנפגשו לחזרות ל-live 8, השניים לא דברו זה עם זה במשך כ-20 שנה. שורשי הברוגז ביניהם נטועים 30 שנה קודם לכך. רוב התאורים של ימיה הראשונים של הלהקה מתחילים בשנת 1964, במכללה לארכיטקטורה, שם נפגשו ווטרס, ניק מייסון וריק רייט, וצירפו אליהם סטודנט לאמנות ממכללה אחרת, סיד בארט (שמו האמיתי רוג'ר) . אולם, יסודות הלהקה הונחו הרבה לפני כן, בקיימברידג', שם בארט, ווטרס וידיד צעיר - גילמור - גדלו ביחד. ווטרס ובארט למדו באותו בית ספר יסודי ותיכון ונמשכו זה אל זה בין היתר משום שכל אחד מהם איבד את אביו. גילמור ובארט התיידדו בשנות הנעורים שלהם, ואף למדו ביחד במכללה בקיימברידג' [בארט למד אמנות; גילמור למד שפות - צ.]. בקיץ 1964 הצמד נסע לסן טרופז, שם ניגנו לעוברים ושבים ברחוב - בעיקר שירים של הביטלס - לפני שנעצרו ע"י המשטרה הצרפתית. ארבע שנים מאוחר יותר הם שוב ניגנו יחד, בנסיבות הרבה פחות מאושרות. בארט, שהיה אז כבר המנהיג הכריזמטי והמנוע לכתיבת השירים של הלהקה, שנהיתה יקירת הסצינה הבריטית המחתרתית, לקח יות רמדי LSD ונהיה "קרבן אסיד". גילמור גוייס, בתחילה כדי לשמור שהעסק לא יתפרק ואז, כאשר טירופו של סיד העמיק, כמחליף במשרה מלאה. [לא בדיוק, אבל בערך - צ.] פיטר ג'נר, המנהל הראשון של הלהקה, זוכר את ווטרס כ"האחד שהיה לו האומץ לזרוק את סיד, משום שהיה תוהו ובוהו", אבל [ג'נר גם זוכר] שזה כאב לו. "סיד היה האדם היחיד, אני חושב, שרוג'ר חיבב והעריץ מעודו, והוא תמיד חש מאוד אשם לגבי העובדה שהוא הפנה עורף לחברו." לדברי גילמור, ווטרס הוציא את כל הרגשות האלו, עליו: "אני הייתי הנער החדש. לא רק זה, אלא שהייתי צעיר מהם בשנתיים, ואתה יודע איך ההיררכיות של מגרש המשחקים נשמרות לאורך זמן. אתה לעולם לא משיג אותם. רוג'ר אינו אדם נדיב ברוחו. הוא כל הזמן "ירד" עלי."

 

[ציףציף1000]

חלק ב'

לאורך כל שנות השבעים, שנות הזוהר של פינק פלויד, רבו שני הגברים על שליטה אמנותית בלהקה. לדברי מייסון, דיפלומט-הבית של הלהקה, הריבים נסבו על "שאיפתו של גילמור לעשות מוסיקה מול שאיפתו של רוג'ר לעשות show". גילמור ראה את עצמו כמוסיקאי הטוב יותר מביניהם. אך זה היה ווטרס שבא עם הרעיונות הגדולים, שיהפכו אוסף לחנים של פינק פלויד לאלבום קונספט, כגון DSOTM או הקינה המורחבת לבארט, Wish You Were Here. הגאון הפגוע, אותו איש מהם לא ראה במשך יותר מחמש שנים, הופיע פתאומית, כרוח רפאים, באולפני אבי רואד כאשר הלהקה הקליטה את האלבום עליו. עתה הוא שקל 100 ק"ג והיה קרח לחלוטין. בארט הסתובב באזור קונסולת המיקס כשהוא מצחצח את שיניו ומציע לסייע בנגינת הגיטרה [זה התאור שנתן ריק רייט; מייסון כותב בספרו שהוא לא זוכר את זה כך - צ.]. זו היתה הפעם האחרונה שחברי חהרכב המקורי של פינק פלויד ישבו ביחד בחדר אחד. זו היתה פגישה טראומטית לכל הנוגעים בדבר, וזה לא עזר להחלמת הקרע ההולך וגדל בין שני חבריו הוותיקים ביותר של בארט. במהלך העבודה על האלבום הבא של הפלויד, Animals, בשנת 1976, ווטרס וגילמור היו עסוקים במאבק ארוך על תמלוגי ההוצאה-לאור של שיריהם, כשהם מתווכחים מי כתב מה. עשר שנים חלפו עד שהוויכוח הזה יושב, בסופו של דבר. באלבום הבא, "החומה", היחסים התפרקו לחלוטין, כשווטרס התחיל להתייחס לפינק פלויד כלהקה של איש אחד: שלו. הוא פיטר את הקלידן, רייט, ואיים להפטר גם ממייסון, שהיה סנדקו של בנו של ווטרס, הארי. "ניק וריק היו שניהם די קטטוניים במונחים של יכולתם לנגן, אחרי "החומה"," אמר גילמור מאוחר יותר. "רוג'ר הרס אותם." גילמור, שאותו אי אפשר להרוס, מצא בעצמו ש"על מנת להבהיר את דעתי נאלצתי לעשות מחוות עקשניות ותאטרליות מוגזמות בעוצמה הולכת וגוברת". מאוחר יותר גילמור המעיט באיכות "החומה" - יצירה שתארה בעקרון את ילדותו של ווטרס, כולל מות אביו באנציו במלחמת העולם השניה ובעיותיו מאוחר יותר בחייו, ככוכב רוק מנוכר. גילמור ראה את "החומה" כ"קטלוג של גידופים ודכאון, המושמעים מצד אחד האנשים הכי ברי-מזל בעולם, כלפי אנשים שמעולם לא פגעו בו." [ויש בזה משהו - ציף]. בשלב זה הוא ו-ווטרס התקשרו בעיקר דרך עורכי הדין שלהם. וכך נראה שהמצב יישאר. אף מותו בשנה שעברה של מנהל הלהקה, סטיב או'רורק, לא הצליח לאחד את פינק פלויד. ווטרס לא הגיע ללווייה בקתדרלת צ'יצ'סטר, בעוד האחרים ניגנו את Wish You Were Here "לרוג'ר היו עדיין מחלוקות עם סטיב", אמר מייסון, "ולכן לא ביקשו ממנו לנגן." [מקורות אמינים באותם ימים אמרו שווטרס היה אמור להצטרף לאחרים בנגינה, ואף היה נוכח בחזרות. בלווייה ייצג אותו מנהלו, מארק פנוויק - ציף.] יהיה אשר יהיה מה שהביא להתקרבות הדרמטית שארעה החודש, ברור שלא מדובר ברצון מצד ווטרס או גילמור לאחד מחדש את פינק פלויד מעבר ל-Live 8. שניהם עובדים כעת על אלבומי סולו. ווטרס גם עומד להוציא את Ca Ira, אופרה על המהפכה הצרפתית. בשנה הבאה, גילמור מתכנן לצאת להופעות לקידום אלבום הסולו אותו הוא מקליט באולפן-הבית שלו במערב סאסקס. מאז ההופעה, דחה גילמור הצעה של יותר מ-200 מיליון דולר עבור סיבוב הופעות של הפלויד בארה"ב, והודיע שהוא יתרום לצדקה את חלקו בתמלוגים מהזינוק במכירות אלבומי הלהקה, מאז ההופעה. "דייויד לא התלהב כאשר גלדוף פנה אליו לראשונה, לגבי live 8," אומר מייסון. "הוא ראה את זה כהפרעה לעבודתו על אלבום הסולו שלו, מה שנכון. אין ספק שאוהדי פלויד יפנו כנגדו מעתה, וידרשו שינגן שירים ישנים, כאשר הוא מנגן את שיריו החדשים." מה, אם כן, אם לא כושר השכנוע המפורסם של גלדוף, היה יכול לגרום לו לשנות את דעתו? רק שני אנשים יודעים בוודאות את הסיבה, ואף אחד מהם אינו מדבר על כך באופן פומבי. אולם, מייסון מאשר שהיתה שיחת טלפון אחת מווטרס לגילמור, שחתמה את העסקה. האם יתכן שזה היה הרגע בו המבוגר מביניהם ירד, סוף סוף, מהעץ הגבוה עליו טיפס ופנה אל עמיתו-לשעבר כמי ששווה לו, במקום כאל צעיר "ירוק"? האם יתכן שהוא אפילו התנצל? זה בהחלט יסביר מדוע ווטרס נראה כה נרגש בהייד פארק כאשר שר - או ניסה לשיר - אודות בארט, האדם שבלעדיו לא היה לו ולגילמור דבר להתווכח עליו, מלכתחילה.

 

[crazy diamond 84]

יפה

תודה ציף... מעניין אותי מה ווטרס חשב ומה הרגיש כאשר כל העולם שם אותו באור שלילי ביותר? ולמה אחרי כל השנים האלה החליט, ככל הנראה, להתנצל?

 

[NIR Y]

תודה ציף

כתוב מצוין אבל לא מחדש הרבה. והצחיק אותי שהוא אמר שווטרס ניסה לשיר, כי הוא באמת לא בדיוק הצליח.

 

[Elinor BC]

../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif../images/Emo45.gif