קצת שקט פה עכשיו. להתעורר ../images/Emo124.gif
שישי האחרון...עם הבוקר מעלה מנחה
לאל החזאים שהשנה עוד לא הכזיב. הבטיחו קצת גשם מקומי היום אבל אני לא יכול לרכב בשבת שהולכת להיות שמשית להדהים (כמו שאכן היה). כל מה שנשאר לי זה זה התפילה הזאת, שהמקומי יהיה במקום אחר. עמוק בלב ממש לא אכפת לי לרכב בתוך גשם סוחף
, אפילו קצת מתגעגע לזה. בכל מקרה לא שוכח לזרוק את מעיל הגשם לתיק. הבהמה עם שני הגלגלים (יש כאלה קוראים אותה סוסה) עוד נוצצת מהניקוי האחרון
. המזוכיסט שבי כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה שערימות של בוץ ישטפו מהשילדה עם הצינור. יש איזה כיף מטורף לראות את האדום, לבן, שחור מופיעים מתחת לכל החום הזה ובסוף עוד לקחת מברשת קטנה עם לאק ולהשלים בנקודות שאבנים קטנות פצעו את הצבע
. אבל כל זה הרבה יותר מאוחר...
אוסף את הרוכב התשיעי ואחרי נסיעה קצרה, כבר רוכבים למרגלות מנזר לטרון היפיפה בדרך ל"מסלול הבית"
. חידה: איך אספתי את הרוכב התשיעי אם היינו רק שנים? עליה קצרה בקור של הבוקר
כשתמונת המנזר כמו איזה ציור קטן בכלל לא מפה: איטליה אולי צרפת. כבר אנחנו דוהרים לכיוון נחל נחשון. שלוליות הבוץ על ההתחלה במה שהיה צפוי להיות כורכר מוצק גם אחרי לילה גשום לא מבשרות נקיון
. ואכן המעבר בנחל נחשון שזכור ככמה סלעים שחוברו להם יחדיו היה לנהר שוצף, מלא במי הפשרת שלגים
(נו באמת...אז קצת מגזימים). החרבה נהיתה למים – יציאת מצרים ברברס
. מסתכלים בחשש מה במים המדהימים האלה...איזה כמות?. איך עוברים? קצת מבוססים, עוד קטע קטן רוכבים (נורא כיף לשמוע את הספלאשים האלו של הגלגלים...). הגרבים רטובות, הנעלים כבר חומות. הקליטים כבר מזמן נחנקו מתחת לבוץ והפדלים שגם הם עמוסים לעיפה לא מצליחים לממש את תאוות ההזדווגות עימם
. הרכיבה אחרי החציה כבר לא ממש רכיבה. סנטה קרוז הקפידו כל כך לשפר את הקשיחות של המשולש האחורי שלא חשבו שהתוספת בשילדה שכל כך צמודה לצמיג היא בור של בוץ
. השילוב של התוספת הזו יחד עם ה-V Brake הוא מאגר בלתי נדלה של בוץ ואבנים שכל כמה מטרים תוקע את הגלגל לחלוטין. אני, לעומת זאת נהנה לחלוטין מבלם דיסק שהוא כמעט עיור לבוץ
. המשולש האחורי סוחב אצלי קילוגרמים של בוץ אבל חוץ מהתקדמות קצת איטית הדרך נמשכת לי ואני נהנה מהאויר הקר והטרי ואינסוף פרחים מכל צד של השביל
. לאט, מחכה לסנטה קרוז שנע במחזורים של רכיבה, תקיעה, עצירה, הורדת בוץ. יש זמן ליהנות מהתחלופה של הנוף. שבועות אחרונים בסימן כזה או אחר של כלניות
. כאן, הרקפות מולכות. מרבדים על מרבדים צפופים יותר יותר. איפה אמרתם זה גבעת הרקפות?
עוקפים קבוצה גדולה של רוכבים ממוטורולה
. עמק איילון והרי ירושלים – בירת רוכבי המרכז. מזל שעקפנו אותם. הספקנו להתרחק ופתאום על השביל ממש קרוב לפתח מסילת ציון, צבי ארצישראלי (מי אמר במבי?) צעיר וחמוד
(טוב נו - אין סמל אחר). במקום לברוח מסובב אלינו את הראש, מסתכל עלינו כמה שניות ואז לדרכו. כל כך מדהים כל פעם מחדש. אדרנלין מחודש לקראת העליה הארוכה לכיוון בית מאיר. עולים מסביב, בדרך הנוף של כיסלון. מתונה ומדהימה. קשה לחכות כל פעם ששני הק"מ הראשונים, התלולים יותר, יעברו ושוב נרכב על שפת המצוק המדהים. בית שמש למטה מאחור וקירות תלולים תלולים טבולים בירוק מכל הצדדים. השארנו את הבוץ הרחק מאחור. הקירות בוכים את שאריות הגשמים של הלילה במפלונים עדינים, כמעט בלתי נראים . פסי מים אנכיים, שלוליות שטוחות שמרטיבות את המצוק בהמון מקומות
. אנחנו מטפסים לאט. בית מאיר. מכאן, 4 ק"מ של טיסה למטה
. למה לא הגברתי את הריבאונד מקדימה? זה בולם זה? שטויות. העיקר המהירות....למה אני תמיד מדמיין את עצמי נמרח על האדמה במהירויות האלו. מענין כמה עור ישאר לי אם עכשיו אני מתהפך? עדיף להתרכז. התחת הרחק מאחור. נמוך. עוד פעם רוכבי מוטורולה? איך הם הגיעו לכאן לפנינו. פארק רבין...חזרה לכיוון לטרון. ניסינו להתחכם לנחל נחשון. לא לחצות אותו שוב כדי לא לטבוע שוב בבוץ (כבר התיבשנו קצת, הקליטים חזרו ללכך את הפדלים במקומות הנכונים...). משכנו דרך השדות. מלכודת בוץ חדשה
. עוד הליכה ברגל. פתאום הבנו שאנו שוב מהצד הלא נכון של הנחל מה שמוביל אותנו שוב לסוף הבלתי נמנע של חציה מחדש באותה נקודה. ניסינו למצא נקודה אחרת. עומק הנחל מעל חצי מטר ואמנם הערוץ כאן הוא רק תעלה, אבל הגדות מלאות קוצים ותלולות. ברחנו. שוב חציה בבוץ. שוב אין פדלים. עליה אחרונה עד המנזר. העליה המתעתעת
. מתון למראה, תלול למגע, בלי פדלים. ממש Garbage Time. סוף, סוף המסלול. למה בעליה? עכשיו כבר באמת אפשר לחכות לשטיפה? מזוכיסט כבר אמרנו? הי, זה עבד. לא ירד עלינו גשם
שישי האחרון...עם הבוקר מעלה מנחה
