קצת אבל אשמח לעיצותיכן

[צפון מערב]

קצת ../images/Emo32.gif אבל אשמח לעיצותיכן

אני חיה בחו"ל ונמצאת עכשיו בתחילת היריוני הראשון. אני פונה אליכן, למרות שרובכן יולדות בבית, משתי סיבות - האחת ששמתי לב שיש כאן כמה וכמה משתתפות שחיות בחו"ל וגם (רחמנא ליצלן

) הולכות לרופאים מפעם לפעם. אני קוראת המון וצוברת ידע בנושאי היריון ולידה, לומדת פחות או יותר מה אני רוצה ומה לא. יש לי גם רופא נחמד, וותיק ומקצועי. אמאמה? כשאני נפגשת איתו אני הופכת להיות "עז". לא נעים לי לשאול (גם בגלל מגבלות השפה, למרות שהכנתי לי "תרגומון היריון"), הוא נותן תחושה כזו שהוא יודע הכל ככה שממש לא נעים לי לערער על סמכותו, לשתף אותו בדברים שחשובים לי וכו'. מכיוון שהוא יהיה גם הרופא המיילד בביה"ח חשוב לי להיות מעורבת, ושותפה מלאה בכל החלטה שהוא מקבל לגביי. איך עושים את זה ועוד בשפה זרה?? איך נמנעים מהביטול העצמי הזה מול הרופא המטפל? תודה!

 

[אם פי 3]

או, שאלה קשה.

אני מודה, שבין שאר השיקולים, זו אחת הסיבות שהביאה אותי הביתה. אני מכירה את עצמי, ויודעת, שלא משנה כמה בבית אני יודעת מה אני רוצה ואיך וכמה, מרבית הסיכויים שלא אצליח להביע את עצמי בצורה טובה ויעילה (אסרטיביות זה החלק שקשה לי) מול הצוות הרפואי (ואני מדברת על עברית...). זו בהחלט אחת הסיבות ללדת בטריטוריה שלי, שם קל לי יותר להתבטא, כי אני לא אורחת, אלא בעלת הבית, ועם מלווים שהם גם "בראש שלי" (כי ככה בחרתי אותם - והכוונה היא למיילדת) וגם בעדי (אחות שלי אולי לא היתה בראש שלי מבחינת אופן הלידה, אבל היא היתה שם בשבילי, ולא במטרה לקבוע לי דברים). הלידה, מעצימה /מקצינה תכונות מסוימות (יש משפט: "את יולדת כמו שאת חיה". כך אני מבינה אותו - את לא הופכת לאדם חדש בלידה, אלא רק מחדדת חלק מהתכונות...ולאו דווקא אלו שאת מתכננת מראש. טיפוס לא אסרטיבי, לא רק שלא תהפוך לאסרטיבית בלידה, אלא סביר מאד שההיפך, בין השאר כי אסרטיביות היא נוגדת-לידה) . וכך, אפילו בסביבה הסופר-אוהדת שאירגנתי לי, התקשיתי לבקש, אפילו בקשה טריוויאלית - שיעבירו לי את בקבוק המים. ולגבייך - אני חושבת, שאם חשוב לך להיות מעורבת ושותפה מלאה בהחלטות, קודם כל, באמת חשוב מאד שתמשיכי ללמוד ותדעי מה בדיוק את רוצה ומה האפשרויות שלך בכל נקודה (כולל תסריטים לא-אופטימליים), אבל אני הייתי שוקלת גם להחליף רופא, למישהו שתרגישי איתו יותר טוב. אולי אפילו למיילדת (גם אם הלידה בבי"ח), שלרוב קל יותר לתקשר איתה (בהנחה שיש כימיה טובה, וזה תנאי לבחירה), גם כי הפגישות יותר נינוחות, וגם כי היא אישה (ובמקצוע נשי).

 

[דגת הבננה]

לצערי...

אני התחלתי לעמוד על שלי רק אחרי סיטואציה נוראית עם רופא בבי"ח בהריון הקודם. עכשיו, אם משהו יעיז לעשות משהו או לדבר לא יפה תחת ה"סמכות" הזו- אוי ואבוי לו

זו באמת סוגיה קשה, אבל כדאי לך להכניס לך טוב טוב לראש שזה גופך, הריונך והחלטותיך (בגבולות הרפואים), ולפני שתכנסי לסיטואציה שאת לא רוצה להמצא בה ותצטערי עליה המון המון, אז כנסי אליו עם חיוך ותשאלי ותשאלי ולתשאלי. תראי מעורבות, תראי בקיעות, שאלי שאלות. אגב, אני לא יודעת אם ידוע לך, אבל יש בארץ מן קמפיין שמעודד אנשים לשאול את הרופאים על כל פרוצדורה ולדרוש מהם לדבר בגובה העיניים ע"מ לקבל את מלוא המידע על הטיפול ומצבם. לדעתי זה נכון לעשות בכל מקום.

 

[רוני של יובל ומאיה]

גם אני נורא כזו...

פעמיים ילדתי בבית חולים בארה"ב עם רופא כמו שאת מתארת - כזה ש"יודע הכל", שאת מרגישה שמי את בכלל שתגידי משהו לסתור את דעתו המלומדת, שכשעשית או שאלת בנוגע למשהו שהוא לא בהכרח מסכים איתו הוא ביטל אותך בהינף יד... ולו בשביל לגלות אח"כ שכשפעל לפי דעתו עשית בעצם טעות מרה (אצלי זה היה כאשר הוא הנחה אותי להפסיק באופן מיידי להיניק את בכורתי בת השנה וחצי כשנכנסתי להריון השני, ואני כמו טמבלית עשיתי את זה. עברו מאז כמה שנים טובות ולקח לי זמן להבין שזו היתה טעות). כן, הוא היה רופא טוב בסה"כ, והבעיה היא לדעתי בעיקר *אצלי*. בהריון הזה החלטתי, עוד לפני ההחלטה ללדת בבית, לעשות מעקב אצל MIDWIFE - מיילדת מוסמכת שתפקידה לא רק ליילד אותך (בין אם בבית חולים ובין אם בבית) אלא גם לבצע את כל מעקב ההריון שלך. בארץ זה קצת מסובך, אבל בארה"ב המעקב הוא בול אותו הדבר מבחינה רפואית, ומבחינה בין-אנושית זה פשוט שמיים וארץ. אני נהנית, כן כן כן נהנית, ללכת לבדיקות אצלן. תמיד יש להן זמן עבורי לכל שאלה ושאלה, והן לא "שולחות" אותי לבדיקות או פרוצדורות אלא ממש מתייעצות איתי. תמיד הלך הרוח הוא כזה, שאני זו שמחליטה מה עושים ומה לא עושים. הן מיילדות לא רק בבית, אלא גם בבית חולים שקרוב לביתי מאוד (מרחק של 10 דקות). אני בחרתי ללדת בבית, אבל מהיכרותי איתן בחודשים האחרונים אני בטוחה שגם בבית החולים הן יידעו ליצור אווירה נהדרת וחווית לידה נפלאה. אז בשבילי, בתור אחת שיודעת איך היא מגיבה בתנאי לידה (=עושה מה שאומרים לה כמו כבשה ולא פוצה פה גם אם היא יודעת שזה לא נכון לה), חשוב היה לי לבחור במלוות שאין לי איתן את הדיסוננס הזה כמו שהיה לי עם הרופא ההוא. גם אני ממליצה בחום לשקול מעבר למיילדת

ההבדל בגישה ובטיפול בך הוא פשוט מדהים, את לא תאמיני.

 

[debby12]

מצטרפת לרוני

את גרה בארה"ב? אם כן, את יכולה לעשות את המעקב אצל מיילדת. מדובר בנשים שנותנות לך להתבטא ונותנות כבוד לאינטיליגנציה שלך - סביר שתרגישי יותר בנוח. את זה את יכולה לעשות גם אם את מרגישה שאת ממש-ממש מעוניינת ללדת בבית חולים עם סיכוי מרנין של 1:3 לניתוח קיסרי. אגב - בהרבה מקומות פה אפשר גם ללדת בבית חולים אבל עם מיילדת ולא עם רופא - אולי גם זה עשוי להתאים לך (כדי שלא "יבטלו אותך" במהלך הלידה)

 

[מאי261]

../images/Emo41.gif ../images/Emo26.gif ../images/Emo207.gif חצי ../images/Emo32.gif

אני בהריון שני, חודש רביעי. אמנם מתכננת ללדת בבית חולים (גם בארה"ב) אבל הייתי מאד רוצה להתכונן הכי טוב שאפשר ללידה טבעית. הלידה הקודמת היתה סיפור קלאסי של מפל התערבויות: פיטוצין שהביא מהר לאפידורל (מוקדם מדי) שתקע את הלידה שהביא לפקיעת שק ובסוף לידה (לא מכשירנית) של תינוק גדול מאד (זה דווקא היה הקטע הטוב שבו הייתי בשליטה...). הסיבה לפיטוצין היתה אבחון של דליפת מים ונשיאת GBS, בבית החולים (הדסה עין כרם) טענו שבמצב כזה לא רוצים לחכות עם הזירוז מחשש לזיהום (היום אני יודעת שיכולתי להסתפק באנטיביוטיקה כבר בשלב זה). יתכן שגם הערכת המשקל הגדולה תרמה לכך. בעזרת אחות משת"פית משכתי אותם איכשהו 6 שעות אבל כשהרופאים גילו כעסו והפחידו אותי שאני מסכנת את העובר בגלל החידק - ומכאן השתלשלות העניינים. בכל מקרה, הפעם אני בחו"ל, ומאד רוצה אחרת, ושאלתי היא כיצד לדעתכן ניתן להתכונן בצורה הטובה ביותר ללידה טבעית? (חוץ מיוגה והספר לידה פעילה יש עוד משהו מומלץ?)

 

[סטיוויה]

אני חושבת שגם בחו'ל אפשר למצוא

הכנה ללידה מהכיוון הרוחני יותר. עבודה על רגשות,חסימות,התמודדות עם פחדים.אולי את יכולה לשאול את המדריכ/ה שלך ליוגה אם היא מכירה? שיהיה לך המשך הריון נפלא.

 

[צימעס]

אולי בעזרת אילנה אילן?

http://www.elaisha.com/whoweare.htm אילנה עכשיו בארה"ב, אולי היא מכירה נשים (שמכירות נשים) שיכולות ללוות אותך בתהליך רוחני שאת רוצה לעבור.

 

[debby12]

שאלה לא קלה

בהנחה שחשוב לך ללדת בבית חולים למרות הסטטיסטיקה של 30%+ סקציות? (כלומר סיכוי לא-משהו ללידה טבעית) הנה כמה מחשבות שעולות לי בראש: * לעשות הכנה נפשית/מנטלית ללידה. משהו שמתאים לך. אני עשיתי קורס Hypno-birthink והיה בסדר אם כי לא מדהים. אבל הדיסק עם המדיטציה להכנה ללידה היה מעולה לדעתי (דמיון מודרך ללידה טובה וקלה). יש המון אופציות - תראי מה מדבר אליך. אם את לא אדם של קורס קבוצתי אולי לקנות דיסק של דמיון מודרך/מדיטציה ללידה. כל דבר שיעזור לך לעשות עבודת ראש כדי ששום רופא לא יצליח *להפחיד אותך* אלא מקסימום לייעץ לך * הספר של אינה מיי גאסקין מעולה לדעתי * ללדת בבית חולים עם מיילדת ולא עם רופא/ה - זה אפשרי בחוף המזרחי, אני מניחה שגם בקליפורניה. * להגיע לבית החולים כמה שיותר מאוחר כדי שלא יספיקו להתערב יותר מדי * להביא דולה ללידה - מאוד עוזר ומשפר ההתמודדות עם לידה טבעית (כדי שהיא תתמודד עם המערכת ולא את - לך יש מספיק להתמודד איתו)

 

[טחינה עם דבש]

להיות אסרטיבית בשפה זרה...

נכון שאני "מנועה" מלענות, כיוון שאני (עדיין) לא בהריון ואפילו לא הלכתי לרופא מאז שעברתי לאוסטרליה (לפני שנה), אבל בכל זאת... כי כשקראתי אותך נזכרתי בחברתי מהתיכון, שהאנגלית שלה היתה כל כך גרועה, (היא היתה גם דיסלקטית), אבל כשבכתה היא רצתה להגיד משהו, היא היתה מתחילה להגיד. ונתקעת אחרי שתי מילים, ומתחילה לנפנף בידיים בתור עזרה. וכשזה לא הספיק (וזה לא) היא היתה נעמדת, וכמעט צועקת, ומשתמשת במילים בעברית תוך-כדי, ונאנחת ומקללת, אבל לא יושבת עד שהיא העבירה את המסר. וכולם היו מקשיבים בתשומת לב, ואף אחד לא לגלג ולא צחק. ואני, שהאנגלית שלי היתה יותר טובה משלה (אם כי פחות משל שאר התלמידים), ישבתי שם כמו דג ולא הוצאתי מלה מהפה, כי הרגשתי ש"אני לא יודעת לדבר" ושאין לי את המילים המתאימות, ולא העזתי. ואז יום אחד הסתכלתי עליה ואמרתי לעצמי: בואנה, היא צודקת! כשיש לך משהו להגיד - תגידי! כשיש לך משהו לשאול - תשאלי! וכולם יחכו לך בסבלנות, ו"לא הביישן למד". (דרך אגב, ההמשך של המשפט הזה הוא "ולא הקפדן מלמד", וחוששני שהרבה מאתנו יותר מדי קפדניות בקשר לעצמנו, ואז אנחנו לא מעיזות לפרגן לעצמנו להגיד דברים או לעמוד על שלנו או ללמוד, כי "אני עדיין לא מספיק טובה בשביל... לא מגיע לי" והגישה הזאת של "תקומי ותדברי ותצפצפי על העילגות של עצמך" עזרה לי בסופו של דבר לאזור אומץ ולהגיע לכאן

ובקשר לרופא - מחובתו לתקשר אתך על הרמה שלך. ואולי לקושי השפתי יש אפילו יתרון - כי בזכותו יש לך "תירוץ" נפלא לעצור אותו ולהגיד לו "רגע, לא הבנתי, תסביר שוב, אני רוצה לדעת" ומשם לגלוש ל"לא הבנתי למה זה טוב, האם יש אופציה אחרת", לעצור אותו כל פעם ולהתעקש אתו על דיאלוג בגובה העיניים.

 

[g a n i]

מסכימה עם טע"ד. נצלי את ה*יתרון*

של השפה-הלא-מושלמת (כותבת על-סמך עדותך) ותגרמי לרופא להסביר לך במפורט ולדון איתך באופציות. לדעתי תשיגי הרבה יותר ממטופלות מקומיות של אותו רופא. "נחמד, ותיק ומקצועי" זה אחלה לעומת מקרים אחרים. לפעמים רופאים מנוסים מתעייפים מלהסביר שוב ושוב, או - הפחות נחמדים - מאמינים שאין צורך והנחיותיהם מספיקות

קשה לעמוד מולם (יש להם נטיה להפסיק להיות נחמדים ברגע ש"מקשים" עם שאלות

ואז המטופלת מרגישה שקילקלה את הקשר. כן, אנחנו נקשרות אליהם...תלויות בהם) אצלי מה שעזר זה הרבה ידע. כשאני מגיעה עם שאלה מבוססת, כשאני מסוגלת לנהל דיון פחות-או-יותר בגובה העיניים, היחס בד"כ משתנה בהתאם. גמני יותר בטוחה בעצמי. ואם הרופא לא מסוגל להתמודד עם פציינטית שמבינה מעט ורוצה לדעת מה קורה עם גופה (חוצפה שכזאת!) - tough! תחליפי רופא

טחינה, הניק שלך שולח אותי למטבח

 

[טחינה עם דבש]

ועוד משהו:

למרות שרופאים נוטים להעדיף מטופלים "נחמדים", שמסכימים אתם ולא מבלבלים להם את המוח, כל המחקרים מראים שלמטופלים המתעקשים, המתווכחים והספקנים יש הרבה יותר סיכויי החלמה, והם מנצלים הרבה יותר טוב את הטיפול הרפואי. הם גם עוזרים לרופא להתאים את הטיפול לצרכים ולמאפיינים האינדיווידואליים היחודיים שלהם. להפעיל שיקול דעת כשאת רוצה להפעיל שיקול דעת זה פשוט בריא יותר