קקטוס - מתוקן
חורף 47 ירון קופץ מן המשאית היורדת דרומה ומתחיל ללכת בכביש המוביל אל המושב. הוא מביט סביבו כמנסה לזכור כל פרט ופרט מן הדרך. המטעים, השדות, הלולים והבתים נגלים לפניו כאילו לא היה הוא זה שחרש נטע ובנה אותם. המושב הצעיר, שבבנייתו לקח חלק שנים לא רבות קודם, נראה לו עתה, לאחר הביקור הקצר בצפת, שונה. הוא מדלג על הצריף שלו ונכנס אל הבית של אחיו אשר מכין לו כוס קפה ושואל אותו בדבר מסעו הבלתי מתוכנן. ירון מחייך במסתוריות ורומז על צרכי ה"ארגון". מבלי משים הוא מניח את ידו על תיק המפות. כאשר הוא מסיים את הקפה השעה עדיין שעת אחר צוהריים מאוחרת, אולם הערב עתיד לרדת בקרוב. ירון ממהר לעמדת השמירה המאולתרת – כמה שקי חול הניצבים על בריכת המים. השומר הראשון עתיד לעלות עם רדת החשיכה. ירון שולף משקפת ומסתכל על הכפר הערבי. מהמסגד לא ניתן לראות אף צלף וגם לא מן הגבעה הסמוכה. הרועים החוזרים מהשדות לא נראים כמתכננים פשיטה. אבל ירון אינו מתעניין בכל אלה, הזמן להגנה פסיבית עבר כבר מזמן, יש לעשות מעשה. הוא מוציא מתיק המפות ספר ישן עליו כתוב בכתב רש"י ובאותיות שחורות גדולות – "בתחבולות". הוא מעלעל מעט ומוצא את העמוד שחיפש. כאשר הוא קורא את הכתוב בו הוא נזכר במקובל אשר נתן לו את הספר ורעד עובר בו. הוא מפשפש עוד קצת ומוציא מתיק המפות בקבוקן קטן הנראה כבקבוק בושם. כעת עליו רק לקרוא את השורה האחרונה "האף תיספה צדיק עם רשע" ולפתוח את הבקבוק. אך הוא מהסס. משהו בחיוכו העצוב של המקובל מפחיד אותו. גם המשפט האחרון נראה לו מוזר ובלתי מובן. לבסוף הוא מעיף מבט נוסף במושב ובכפר ופותח את הבקבוק. עשן צהוב יוצא מתוך הבקבוק ומתחיל להתפזר. רק אז הוא מבין מהי משמעותו של המשפט האחרון. במהרה יכסה העשן הסמיך את הכפר השכן. אך עוד קודם לכן הוא יכסה אותו. אביב 94 החורף השנה נגמר עוד לפני שהתחיל, אבל הסברסים עדיין לא הבשילו. זה לא היה נורא כל כך כי לדני, אבישי, תובל וירון, ילדי שכבת ז´ במושב, היה משהו יותר מעניין לעשות באותו היום. אח של דני, שהיה במסיעת 12, השאיר בבית "שמונהעלשלושים" שהתבררה כמשקפת לא רעה בכלל. לתובל היה אח בפלחה"ן צנחנים ולכן הוא לקח פיקוד והציע לעלות על בריכת המים הישנה כדי להשקיף משם. הבריכה הייתה ממוקמת בלב השטחים החקלאיים של המושב וממנה אפשר היה לראות אפילו עד העיר. בעזרת המשקפת הצליחו דני ותובל לזהות כמה חיוואים וג´ון דיר אחד ואילו אבישי העדיף להתבונן בעיר ואף טען שהוא מסוגל לראות אנשים דרך החלונות של השיכון המזרחי. ירון קיבל לידיו אחרון את המשקפת. הרגשה מוזרה פקדה אותו – הבריכה הישנה הייתה עמדת השמירה של ירון הגדול, דוד של אביו, שעל שמו הוא נקרא. עשרות שנים קודם לכן הוא היה בוודאי עומד כשם שעמד ירון עכשיו, ומשקיף מזרחה. וגם ירון משקיף מזרחה, אל השיממון של החד-שנתיים שבין שיחי הקקטוס. אבל במקום גידולים הוא רואה עשן צהוב, ממש כאילו נזרק רימון עשן של אוהדי "מכבי". ובתוך העשן ניתן לראות במעורפל צללים של בתים נמוכים. הוא הסיר את עיניו מהמשקפת והביט בעין "בלתי מזוינת", נהנה מן המחשבה על הביטוי הכמו-גס, אך העשן הצהוב לא נראה. מבט נוסף דרך המשקפת אישר זאת שוב – את העשן והבתים ניתן לראות רק בעזרתה. לקח לו כמה שניות להחליט מה לעשות. הוא הושיט את המשקפת לתובל וביקש ממנו להסתכל על הנקודה. תובל הסתכל, "מה אני אמור לראות?", "חשבתי שראיתי שועל, כנראה כבר ברח" השיב ירון ובאותו רגע כבר החליט כי עליו ללכת לבדוק את פשר העשן לבדו. אבל לא היום. היום כבר נגמר ואין טעם ללכת לשם בחושך. ביום המחרת, לאחר הלימודים, הוא מבקש מהנהג של האוטובוס הצהוב להוריד אותו שני קילומטר לפני הכניסה בתואנה כי הוא צריך לאסוף כמה צמחים בשביל עבודה במדעי החיים. הביתה הוא כבר יגיע ברגל. מהכביש הראשי יש בערך שלושה קילומטרים וגבעה קטנה עד הקקטוסים הראשונים שמפרידים בין השטחים של המושב לאלו של כפר הנוער הסמוך. את הראשון הוא עוד עושה בריצה אך את השניים האחרים הוא כבר הולך. אחרי הגבעה הוא מגלה שהמשקפת לא הטעתה אותו – העשן הצהוב אומנם נעלם במקום שדה עומד עכשיו כפר קטן. הוא ממהר בשביל העובר בין הקקטוסים ומגיע אל הכפר עצמו. עשרה בתים קטנים ועוד בבנייה ללא הגג. גגות שטוחים, דלתות מקושתות וקירות לא מסותתים. ואם היה לו ספק עד כה, הרי שאנשים, הלבושים בביגוד ערבי מסורתי הבהירו לו כי הוא לא נמצא ביישוב יהודי. הפחד האוטומטי שתקף אותו התפוגג מעט משום שנראה היה לו כי תושבי הכפר אינם מתייחסים אליו כלל. רועה שעבר עם כבשיו לידו כמעט דרך עליו אך לא נתן שום סימן שהוא מבחין בו. הוא נתן לעצמו כמה דקות להירגע ונכנס אל תוך הכפר. הוא החל להתהלך בו, עדיין חושש אבל גם מסוקרן. ייתכן כי ילד עירוני היה מוצא יותר עניין בכפר, אבל לירון בעלי החיים המסתובבים חופשי לא היו זרים. מה גם שהוא היה מדי פעם מצטרף אל אביו להסיע או להחזיר פועלים בעונות הקטיף וכך הזדמן לו לראות כמה וכמה כפרים כאלו. למרות זאת, היה בכפר משהו מיוחד, מלבד הופעתו משום מקום. לאחר זמן מה הבין ירון למה – אף טנדר או מכונית לא נראו בכפר ואף לא אנטנה אחת. לפתע הבחין ירון שאחד האנשים, אשר ישב ליד נרגילה בפתחו של בית, מביט לכיוון שלו. האיש קם ופנה ללכת לעברו. ירון הסתובב והתכוון לרוץ בחזרה אל מחוץ לכפר כאשר שמע את האיש צועק במבוכה "י-ירון?". ירון הסתובב בחזרה וחיכה שהאיש יגיע אליו. עוד לפני שהגיע האיש, זיהה אותו ירון, מהתמונות, בעיקר זו שיש לאבא על שולחן העבודה שלו וזו שהייתה לסבא על הקיר. זהו האיש שעל שמו הוא עצמו נקרא. אחי סבו – ירון. ירון הגדול הבין כי ירון הקטן זיהה אותו התכופף ולחץ את ידו. מסביב נשמעו קולות צחוק. "הם חושבים שהשתגעתי" הוא הסביר, "הם אינם יכולים לראות אותך אלא רק אותי" ירון הקטן הביט בו בתמיהה, "ממש כשם שאנשי המושב אינם יכולים לראות אותם" הוא סיים. "הכריזו עליך כנעדר ואח"כ כמת, במ21מת השיחרור, בגלל זה קראו לי על שמך", "אני יודע," ענה לו ירון, "ובמידה מסוימת זה גם נכון. אבל אני חי כאן, בכפר הזה." "אז בוא בחזרה, אתה צריך לשמוע איך אבא מדבר עליך, הוא עדיין זוכר איך לימדת אותו לרכב על אופניים." ירון הפטיר משהו בערבית כלפי המתגודדים סביבם ואלו התפזרו. אז פנה בחזרה אל ירון ואמר – "איני יכול, קיומי תלוי בכפר הזה כשם שקיומם תלוי בי. פעם, ב-48´ הייתי צריך לבחור ואיני מצטער על כך, אבל עכשיו אני צריך לחיות עם הבחירה הזו. חזור עכשיו אל המושב ואם תזכור את הקורות אותך אולי תוכל להראות את הכפר לאנשים אחרים ומי יודע, אולי גם אביך יבוא לבקרני". ירון היה מבולבל מכדי לשים לב לעברית המשונה בה דיבר אליו ירון הגדול. הוא נפרד ממנו והחל ללכת לכיוון המושב. רק לאחר עשרים דקות של הליכה הסתובב ירון והביט אחורה. ניתן היה לראות בבירור את שיחי הקקטוס אותם הלך לבדוק. כרגע עוד אין פרות טובים, חשב, אבל תוך שבוע-שבועיים אפשר לבוא עם פחית שימורים מחוברת למקל ולהתחיל לקטוף.
חורף 47 ירון קופץ מן המשאית היורדת דרומה ומתחיל ללכת בכביש המוביל אל המושב. הוא מביט סביבו כמנסה לזכור כל פרט ופרט מן הדרך. המטעים, השדות, הלולים והבתים נגלים לפניו כאילו לא היה הוא זה שחרש נטע ובנה אותם. המושב הצעיר, שבבנייתו לקח חלק שנים לא רבות קודם, נראה לו עתה, לאחר הביקור הקצר בצפת, שונה. הוא מדלג על הצריף שלו ונכנס אל הבית של אחיו אשר מכין לו כוס קפה ושואל אותו בדבר מסעו הבלתי מתוכנן. ירון מחייך במסתוריות ורומז על צרכי ה"ארגון". מבלי משים הוא מניח את ידו על תיק המפות. כאשר הוא מסיים את הקפה השעה עדיין שעת אחר צוהריים מאוחרת, אולם הערב עתיד לרדת בקרוב. ירון ממהר לעמדת השמירה המאולתרת – כמה שקי חול הניצבים על בריכת המים. השומר הראשון עתיד לעלות עם רדת החשיכה. ירון שולף משקפת ומסתכל על הכפר הערבי. מהמסגד לא ניתן לראות אף צלף וגם לא מן הגבעה הסמוכה. הרועים החוזרים מהשדות לא נראים כמתכננים פשיטה. אבל ירון אינו מתעניין בכל אלה, הזמן להגנה פסיבית עבר כבר מזמן, יש לעשות מעשה. הוא מוציא מתיק המפות ספר ישן עליו כתוב בכתב רש"י ובאותיות שחורות גדולות – "בתחבולות". הוא מעלעל מעט ומוצא את העמוד שחיפש. כאשר הוא קורא את הכתוב בו הוא נזכר במקובל אשר נתן לו את הספר ורעד עובר בו. הוא מפשפש עוד קצת ומוציא מתיק המפות בקבוקן קטן הנראה כבקבוק בושם. כעת עליו רק לקרוא את השורה האחרונה "האף תיספה צדיק עם רשע" ולפתוח את הבקבוק. אך הוא מהסס. משהו בחיוכו העצוב של המקובל מפחיד אותו. גם המשפט האחרון נראה לו מוזר ובלתי מובן. לבסוף הוא מעיף מבט נוסף במושב ובכפר ופותח את הבקבוק. עשן צהוב יוצא מתוך הבקבוק ומתחיל להתפזר. רק אז הוא מבין מהי משמעותו של המשפט האחרון. במהרה יכסה העשן הסמיך את הכפר השכן. אך עוד קודם לכן הוא יכסה אותו. אביב 94 החורף השנה נגמר עוד לפני שהתחיל, אבל הסברסים עדיין לא הבשילו. זה לא היה נורא כל כך כי לדני, אבישי, תובל וירון, ילדי שכבת ז´ במושב, היה משהו יותר מעניין לעשות באותו היום. אח של דני, שהיה במסיעת 12, השאיר בבית "שמונהעלשלושים" שהתבררה כמשקפת לא רעה בכלל. לתובל היה אח בפלחה"ן צנחנים ולכן הוא לקח פיקוד והציע לעלות על בריכת המים הישנה כדי להשקיף משם. הבריכה הייתה ממוקמת בלב השטחים החקלאיים של המושב וממנה אפשר היה לראות אפילו עד העיר. בעזרת המשקפת הצליחו דני ותובל לזהות כמה חיוואים וג´ון דיר אחד ואילו אבישי העדיף להתבונן בעיר ואף טען שהוא מסוגל לראות אנשים דרך החלונות של השיכון המזרחי. ירון קיבל לידיו אחרון את המשקפת. הרגשה מוזרה פקדה אותו – הבריכה הישנה הייתה עמדת השמירה של ירון הגדול, דוד של אביו, שעל שמו הוא נקרא. עשרות שנים קודם לכן הוא היה בוודאי עומד כשם שעמד ירון עכשיו, ומשקיף מזרחה. וגם ירון משקיף מזרחה, אל השיממון של החד-שנתיים שבין שיחי הקקטוס. אבל במקום גידולים הוא רואה עשן צהוב, ממש כאילו נזרק רימון עשן של אוהדי "מכבי". ובתוך העשן ניתן לראות במעורפל צללים של בתים נמוכים. הוא הסיר את עיניו מהמשקפת והביט בעין "בלתי מזוינת", נהנה מן המחשבה על הביטוי הכמו-גס, אך העשן הצהוב לא נראה. מבט נוסף דרך המשקפת אישר זאת שוב – את העשן והבתים ניתן לראות רק בעזרתה. לקח לו כמה שניות להחליט מה לעשות. הוא הושיט את המשקפת לתובל וביקש ממנו להסתכל על הנקודה. תובל הסתכל, "מה אני אמור לראות?", "חשבתי שראיתי שועל, כנראה כבר ברח" השיב ירון ובאותו רגע כבר החליט כי עליו ללכת לבדוק את פשר העשן לבדו. אבל לא היום. היום כבר נגמר ואין טעם ללכת לשם בחושך. ביום המחרת, לאחר הלימודים, הוא מבקש מהנהג של האוטובוס הצהוב להוריד אותו שני קילומטר לפני הכניסה בתואנה כי הוא צריך לאסוף כמה צמחים בשביל עבודה במדעי החיים. הביתה הוא כבר יגיע ברגל. מהכביש הראשי יש בערך שלושה קילומטרים וגבעה קטנה עד הקקטוסים הראשונים שמפרידים בין השטחים של המושב לאלו של כפר הנוער הסמוך. את הראשון הוא עוד עושה בריצה אך את השניים האחרים הוא כבר הולך. אחרי הגבעה הוא מגלה שהמשקפת לא הטעתה אותו – העשן הצהוב אומנם נעלם במקום שדה עומד עכשיו כפר קטן. הוא ממהר בשביל העובר בין הקקטוסים ומגיע אל הכפר עצמו. עשרה בתים קטנים ועוד בבנייה ללא הגג. גגות שטוחים, דלתות מקושתות וקירות לא מסותתים. ואם היה לו ספק עד כה, הרי שאנשים, הלבושים בביגוד ערבי מסורתי הבהירו לו כי הוא לא נמצא ביישוב יהודי. הפחד האוטומטי שתקף אותו התפוגג מעט משום שנראה היה לו כי תושבי הכפר אינם מתייחסים אליו כלל. רועה שעבר עם כבשיו לידו כמעט דרך עליו אך לא נתן שום סימן שהוא מבחין בו. הוא נתן לעצמו כמה דקות להירגע ונכנס אל תוך הכפר. הוא החל להתהלך בו, עדיין חושש אבל גם מסוקרן. ייתכן כי ילד עירוני היה מוצא יותר עניין בכפר, אבל לירון בעלי החיים המסתובבים חופשי לא היו זרים. מה גם שהוא היה מדי פעם מצטרף אל אביו להסיע או להחזיר פועלים בעונות הקטיף וכך הזדמן לו לראות כמה וכמה כפרים כאלו. למרות זאת, היה בכפר משהו מיוחד, מלבד הופעתו משום מקום. לאחר זמן מה הבין ירון למה – אף טנדר או מכונית לא נראו בכפר ואף לא אנטנה אחת. לפתע הבחין ירון שאחד האנשים, אשר ישב ליד נרגילה בפתחו של בית, מביט לכיוון שלו. האיש קם ופנה ללכת לעברו. ירון הסתובב והתכוון לרוץ בחזרה אל מחוץ לכפר כאשר שמע את האיש צועק במבוכה "י-ירון?". ירון הסתובב בחזרה וחיכה שהאיש יגיע אליו. עוד לפני שהגיע האיש, זיהה אותו ירון, מהתמונות, בעיקר זו שיש לאבא על שולחן העבודה שלו וזו שהייתה לסבא על הקיר. זהו האיש שעל שמו הוא עצמו נקרא. אחי סבו – ירון. ירון הגדול הבין כי ירון הקטן זיהה אותו התכופף ולחץ את ידו. מסביב נשמעו קולות צחוק. "הם חושבים שהשתגעתי" הוא הסביר, "הם אינם יכולים לראות אותך אלא רק אותי" ירון הקטן הביט בו בתמיהה, "ממש כשם שאנשי המושב אינם יכולים לראות אותם" הוא סיים. "הכריזו עליך כנעדר ואח"כ כמת, במ21מת השיחרור, בגלל זה קראו לי על שמך", "אני יודע," ענה לו ירון, "ובמידה מסוימת זה גם נכון. אבל אני חי כאן, בכפר הזה." "אז בוא בחזרה, אתה צריך לשמוע איך אבא מדבר עליך, הוא עדיין זוכר איך לימדת אותו לרכב על אופניים." ירון הפטיר משהו בערבית כלפי המתגודדים סביבם ואלו התפזרו. אז פנה בחזרה אל ירון ואמר – "איני יכול, קיומי תלוי בכפר הזה כשם שקיומם תלוי בי. פעם, ב-48´ הייתי צריך לבחור ואיני מצטער על כך, אבל עכשיו אני צריך לחיות עם הבחירה הזו. חזור עכשיו אל המושב ואם תזכור את הקורות אותך אולי תוכל להראות את הכפר לאנשים אחרים ומי יודע, אולי גם אביך יבוא לבקרני". ירון היה מבולבל מכדי לשים לב לעברית המשונה בה דיבר אליו ירון הגדול. הוא נפרד ממנו והחל ללכת לכיוון המושב. רק לאחר עשרים דקות של הליכה הסתובב ירון והביט אחורה. ניתן היה לראות בבירור את שיחי הקקטוס אותם הלך לבדוק. כרגע עוד אין פרות טובים, חשב, אבל תוך שבוע-שבועיים אפשר לבוא עם פחית שימורים מחוברת למקל ולהתחיל לקטוף.