קראתי בימים האחרונים ספר קשה (לא באספרנטו).

מיכי 10

Member
קראתי בימים האחרונים ספר קשה (לא באספרנטו).

זה הספר "סיפורי קוֹלימה" של וַרלאם שַלאמוב. הוא מכיל 32 סיפורים נוראים על החיים במחנות עבודה בערך מ-1929 עד 1953.
בדיוק לפני זה, במקרה, קראתי ספר על השואה ("הלילה" של אלי ויזל). תיאורי האכזריות בשני הספרים הם בלתי נתפשים לגמרי. היה נורא קשה לעכל את שני הספרים המדכאים האלה.

הפתעה קטנה צִפתה לי לקראת סוף "סיפורי קולימה". בסיפור "הֶסגר טיפֿוּס", מדובר על חמישה אנשים, שִׁברי אדם, שאמורים להישלח ל"עבודה פיזית קלה", וצריכים למסור את פרטיהם האישיים ואת המקצועות שלהם. והנה קטע. הניקוד במקור, וההדגשות שלי:

"החמישי, חסר המנוחה, התגלה כלא פחות ולא יותר מאשר פעיל בעמותת חובבי האֶספּרָנטוֹ.
"אתה מבין, עקרונית אני אגרונום, בהשכלתי אני אגרונום, אפילו הרציתי בנושא, אבל הואשמתי בנושא זה, משפט האספרנטו."
"מה זה, ריגול?" אמר המקטורן באדישות.
"כן, כן, משהו כזה," אישר חסר המנוחה.

אחר כך הם מוסעים במשאית, ובודקים דרך חריץ בברזנט את מספרי הקילומטרים עד המחנה. וזה לא כל כך חשוב, אבל בכל זאת עוד תזכורת קלה:
"ארבעים ושבע," ציפצף בחוסר תקווה איש האֶספֶּרַנטוֹ חסר המנוחה.
 
למעלה