אשבל תודה על השיר של יצחק לאור
הזמן עובר, והתגובה שלי עליו השתנתה. כשפורסם, לפני זמן די רב, הייתי ערה (ערה!! בניגוד לאשה הישנה!!) בעיקר לתפקיד המסויים שיצחק לאור מעניק לאשתו, בתוך היחסים ביניהם. זה תפקוד של כמעט-אם. תפקיד זה עורר בי דחייה, וגם התקוממות תרבותית. למה שוב להיקלע למודל התרבותי הזה, "היי לי אם ואחות"? האם לא די ניטלה מאיתנו החופשיות על ידי התרבות הזאת? האם לא די הגבילו אותנו? בהתחלה, הדת הגבילה אותנו. אחר כך בארצות אשכנז עם החילון היינו אמורות להיות חופשיות ו"ארוטיות", אבל אז נתקלנו ב"בעיות הארוטיות" של הגברים, שהצמיחו סוג של הכפשת-נשים שרדף אותנו מכל דפי הספרות העברית... כולל כמובן מדפי הספרות שכתב יצחק לאור.
לנוח אצל אמא - נכון, זה אחד הדברים הנפלאים שהיו לנו, כשהיתה אמא, ויכולנו לנוח על ידה. בכל אופן על יד האמהות האהובות אפשר היה לנוח. אני מכירה חברות שכלל לא הרגישו את המנוחה הזאת על יד אמא שלהן.
אבל יצחק לאור כנראה מכיר את המנוחה, והוא ברא לו מנוחה כזאת על יד אשתו.
ויותר מזה, זאת תהיה מנוחה עתידית. בעתיד, כשהכל יהיה עוד יותר קשה, הוא ינוח אצלה.
היא תיקח אותו "מפה" - מן המקום של המאבק הכפול שהוא כל הזמן נאבק בו, המאבק על ההכרה בו כסופר משמעותי, המאבק על הפרנסה - תיקח אותו כמו שהיא לוקחת את הילד מהאמבטיה כשהוא עטוף במגבת ומאושר עד אין קץ
בינתיים עבר המון זמן. באמת, נראה לי שעברו יובלות מאז שקראתי את השיר הזה כשפורסם לראשונה. אני מבחינה שהפרפורים של הגבר שמדבר בשיר, פרפורי הקיום שלו, הבעיות שלו, נראים לי נושנים, כאילו כאן תיאור שקוראים מעל לוח בבלי בכתב יתדות, איש עתיק מעולם עתיק, איש עתיק שנותן עדות בכתב יתדות. ולעומת זאת, תיאור האם בשיר - תקף לגמרי. האמהות שורדת.
) וההזדקקות הזאת לאמא, למגעה, למילתה , לדאגתה... אין לה באמת תחליף,