היא סיפרה שלפני שנים אביה עבר ניתוח לב פתוח.
"וזה היה הטריגר לחרדות שלי. ...
באופן כללי התחלתי לפחד מכל המחלות בצורה קשה. ...
עם הזמן זה הלך והחמיר וממצב נפשי לא טוב זה הפך להיות פיזי. הייתי מרגישה כמו התקף לב. לחץ בחזה, קוצר נשימה, דפיקות לב, זיעה קרה, רעידות וכאבים"
האנשים של הדור המבוגר יותר סבלו ממחלות קשות בלי לקבל תרופות וטיפולים טובים שיש היום לרופאים המוצלחים שלנו.
 
ובכלל לפני 15 שנה הרופאים והפסיכולוגים וגם הפסיכיאטרים לא הבינו טוב ונכון את הפרעות החרדה. כיום גם התרופות של החרדה מוצלחות יותר עם פחות תופעות לואי כמו למשל הציפראלקס. אז הם נתנו בעיקר כדורי הרגעה של ואליום (אסיבל) רק אז התחילו להשתמש בקלונקס וקסאנקס. כיום יש גם התקדמות ענקית בריפוי מחלות הסרטן וגם ממחלת האיידס.
האנשים של הדור המבוגר יותר סבלו ממחלות קשות בלי לקבל תרופות וטיפולים טובים שיש היום לרופאים המוצלחים שלנו.
ובכלל לפני 15 שנה הרופאים והפסיכולוגים וגם הפסיכיאטרים לא הבינו טוב ונכון את הפרעות החרדה. כיום גם התרופות של החרדה מוצלחות יותר עם פחות תופעות לואי כמו למשל הציפראלקס. אז הם נתנו בעיקר כדורי הרגעה של ואליום (אסיבל) רק אז התחילו להשתמש בקלונקס וקסאנקס. כיום יש גם התקדמות ענקית בריפוי מחלות הסרטן וגם ממחלת האיידס.
כי זה לא משהו שאני יכולה להתעלם ממנו.
אם נניח היה לי התקף בסופר, אז ברגע שאחזור לשם - זה יקרה לי שוב. ואני במהות שלי מאוד שמחה וכיף לי וצחוקים, ולעבור דבר כזה מוטט אותי. הרגשתי שאני מאבדת את עצמי והתחלתי טיפול".
זו מישהי אחרת - זו מירב שהיתה בבית האח הגדול והראיון איתה התפרסם ב"ישראל היום" ביום שישי.
לי אישית אין בעייה להיכנס לסופר.
הבעייה שלי היא שיש לי פתיל קצר ואני מתפרצת בקלות, ולא בטוחה שזה קשור לחרדות. אולי יותר לפוסטראומה.
אבל כיף שיש חבר בפורום שכל כך אוהב לעזור
תודה לך EZCA
"טיפול קוגניטיבי התנהגותי (CBT) כי לקחת כדורים זה פלסטר. אם אפשר להתמודד בלי תרופות - עדיף , ואני מצליחה בלי. קיבלתי כלים להתמודד עם מצבים. יש הרבה אנשים כמוני, אבל פשוט לא מדברים על זה".
"כן, פעמיים. פעם ראשונה באחת ההדחות, ישבתי שם על הספה ורק ביקשתי פרמדיק. הייתי בהתקף קשה מאוד, אבל עברתי אותו בסוף. הזכרתי לעצמי שזה לא התקף לב, זאת רק חרדה, תירגעי וזה עובר. הפעם השנייה היתה במריבה הגדולה. אחרי הצרחות הגיע ההתקף".
היום אנשים מעזים לחשוף את העובדה
שהם סובלים מחרדות, יותר מאשר בעבר.
יש יותר הבנה ומודעות לנושא.
אנשים הולכים לטיפול ומספרים על כך,
ודוקא השיתוף, בהרבה מקרים,
לא רק מקל עליהם,
אלא גורם לסביבה לקבל אותם יותר.