על ערך, שווה ערך וערכים בכלל
אמנות היא מושג שקשה להעריך את איכותו.
לעיתים רבות אינך מסוגל להעריך איכות של אמנות עד שלמדת אמנות, בין אם בלימודים פורמאליים או בהתנסות.
״קיטש״ או ״חלטורה״ הוא סוג של אמנות שמנסה למשוך תשומת לב ולהעניק הנאה רגעית ומהירה מבלי להותיר רושם עמוק על הצרכן. לעיתים קרובות יש בסוגים אלה של אמנות יותר אומנות מאשר אמנות. יכולת טכנית נטולת נשמה. בקרב אנשים ש״מבינים״ באמנות - ״קיטש״ ו״חלטורה״ נחשבים בינוניות במיטבה, או במירעה, או במה שבאמצע. בקרב אנשים שאינם מבינים באמנות לפעמים ה״קיטש״ דווקא עובד יופי.
מה שבטוח - ה״קיטש״ מוכר יופי. אותו דבר שאתה לא מעריך - מסתבר שדווקא מבחינת הערך הכספי הוא במקום גבוה יותר. אומני הקיטש מתפרנסים הרבה יותר יפה מאמנים של fine art.
אספר לך סיפור מתחום אחר לגמרי - שירת המקהלה. כן, יש לי כתם בעברי... באריטון במקהלה. שרתי תחת שרביטי המנצחים של זובין מהטה, אבנר איתי ואחרים. מקהלה אמנותית, כפי שלא קשה לנחש, אינה עסק רווחי. גם אם הזמרים באים על חשבונם ובזמנם החופשי - המנצח צריך להשתכר. אולם החזרות עולה כסף. התווים, האדמיניסטרציה. בלי ״ספונסור״ קשה לשרוד.
ובכן... החומרים המעניינים הם יצירות א-טונאליות. ברוקנר, בן חיים ואחרים. אלו חומרים קשים להפקה וקשים להאזנה אבל הם מאתגרים מאד. צריך באמת להבין מוזיקה כדי ליהנות מהם.
החומרים הקלאסיים הם אלו ש״חובבי המוזיקה״ מכירים היטב - רבי מכר כמו הרקוויאם של מוצארט או של פורה. האולמות תמיד מלאים אבל הקהל, עפעס - הולך ומתבגר...
מה עושים כדי למשוך קהל צעיר? מחלטרים... היצירה הכי מבוקשת היום בקונצרטים של מקהלת ״האיחוד״ בה שרתי היא כרמינה-בורנה. יצירה די בומבסטית. מנעדים טונאליים. דינמיקה. קצבים. לטעמי - קיטש מוחלט. אבל זה מה שמאפשר לשלם את המשכורת של המנצח ואת דמי השכירות על אולם החזרות...
ונסיים בערכים - צניעות, התנשאות, פלורליזם, אגואיזם.