living a lie
New member
קרח
והיא יושבת על החוף, על שפת הים, קרוב קרוב למים, חשוך... והים סוער וגועש... ושם, במקום ההוא, היא יודעת... היא מבינה... היא מרגישה את זה... מתקרב... היא נעמדת כשרגליה הקטנות עומדות בתוך המים הקפואים, וקר לה... אבל היא לא חושבת את זה אפילו, היא מסתכלת על הירח... הלבן, המלא, הקר... וחושבת... על הטעויות שעשתה, על מה שהשאירה מאחור, על מה שוויתרה... ועל כל אלה שפגעו בה... ועדיין פוגעים... והיא מתקדמת, בשמלתה הלבנה המתנופפת ברוחות הסערה המתחוללת בים ההוא, שיערה השחור המתולתל נח על כתפיה ברכות, והיא מתקדמת לתוך הים... מרגישה את הגלים הגועשים של הים סביבה... והשקט, השקט הלוחש ההוא שלא הרגישה כבר כל כך הרבה זמן, שלווה שכזאת. ודמעה קטנה נוצצת מנצנצת על לחיה החיוור, הקפוא, והיא יודעת... שם היא יודעת... היא ממשיכה להתקדם אל תוך הים, חושבת על כל מה שהשאירה מאחור... אך בפעם הראשונה היא מצאה פיסה קטנה של שקט בלבה הגועש והסוער. היא מחכה, שאולי היא תבוא, אולי היא תחזור, תגיד שהיא אוהבת אותה והכל יהייה שוב בסדר. אבל לא, היא לא מגיעה... האכזבה, גודל האכזבה, עצום כל כך... מכאיב... צורם... צורב... קשה... כל כך קשה מנשוא... ונשאר רק עוד דבר אחד קטן לעשות - להתקדם... אז היא מתקדמת... נשאבת לתוך הים במין אופוריה שכזאת, המים מגיעים כבר עד לכתפיה... גועשים, מלוחים, קשים, קפואים... ופניה החיוורות... הקפואות, חסרות כל הבעה, שקטות... היא נסחפת מרצונה אל תוך הים הכובש ונעלמת... מתחת לפני הים... היא טבעה באותו לילה... גופתה נסחפה לחוף יחד עם כמה שברי קרשים וצדפות... ואז היא הגיעה... אז היא סוף סוף הגיעה - כשהיה זה מאוחר מדי, דמעה נוצצת מנצנצת על לחיה החיוור הזכירה משהו, מישהו... אך זה היה מאוחר מדי... היא שלווה עכשיו... מתחת לאדמה... במקום מבטחים... בוכה.
והיא יושבת על החוף, על שפת הים, קרוב קרוב למים, חשוך... והים סוער וגועש... ושם, במקום ההוא, היא יודעת... היא מבינה... היא מרגישה את זה... מתקרב... היא נעמדת כשרגליה הקטנות עומדות בתוך המים הקפואים, וקר לה... אבל היא לא חושבת את זה אפילו, היא מסתכלת על הירח... הלבן, המלא, הקר... וחושבת... על הטעויות שעשתה, על מה שהשאירה מאחור, על מה שוויתרה... ועל כל אלה שפגעו בה... ועדיין פוגעים... והיא מתקדמת, בשמלתה הלבנה המתנופפת ברוחות הסערה המתחוללת בים ההוא, שיערה השחור המתולתל נח על כתפיה ברכות, והיא מתקדמת לתוך הים... מרגישה את הגלים הגועשים של הים סביבה... והשקט, השקט הלוחש ההוא שלא הרגישה כבר כל כך הרבה זמן, שלווה שכזאת. ודמעה קטנה נוצצת מנצנצת על לחיה החיוור, הקפוא, והיא יודעת... שם היא יודעת... היא ממשיכה להתקדם אל תוך הים, חושבת על כל מה שהשאירה מאחור... אך בפעם הראשונה היא מצאה פיסה קטנה של שקט בלבה הגועש והסוער. היא מחכה, שאולי היא תבוא, אולי היא תחזור, תגיד שהיא אוהבת אותה והכל יהייה שוב בסדר. אבל לא, היא לא מגיעה... האכזבה, גודל האכזבה, עצום כל כך... מכאיב... צורם... צורב... קשה... כל כך קשה מנשוא... ונשאר רק עוד דבר אחד קטן לעשות - להתקדם... אז היא מתקדמת... נשאבת לתוך הים במין אופוריה שכזאת, המים מגיעים כבר עד לכתפיה... גועשים, מלוחים, קשים, קפואים... ופניה החיוורות... הקפואות, חסרות כל הבעה, שקטות... היא נסחפת מרצונה אל תוך הים הכובש ונעלמת... מתחת לפני הים... היא טבעה באותו לילה... גופתה נסחפה לחוף יחד עם כמה שברי קרשים וצדפות... ואז היא הגיעה... אז היא סוף סוף הגיעה - כשהיה זה מאוחר מדי, דמעה נוצצת מנצנצת על לחיה החיוור הזכירה משהו, מישהו... אך זה היה מאוחר מדי... היא שלווה עכשיו... מתחת לאדמה... במקום מבטחים... בוכה.