קריאה למחאה משותפת של אמהות לחיילים

[AVITAL72]

קריאה למחאה משותפת של אמהות לחיילים

אין יום מאז החטיפה שבו לא התפללתי מכל לבי לכך שהבנים יחזרו במהרה הביתה ושיהיו להם ולכם תעצומות נפש להתמודד עם המצב. אני יודעת שרבים מספור שותפים לכך. מאחר ואלו ימים קריטיים ברצוני להשמיע קול זעקה שנראה לי רלוונטי לכולנו כחברה, אך אני מאמינה שיכול לגייס במיוחד מחאה של כל האמהות לחיילי צה"ל בכלל, החיילים הקרביים בפרט. בתוך משפחה, כמו בצה"ל, נקראים למסירות נפש. כמו שאנחנו מצפים ורואים בחיילים הקרביים - הם מוכנים להקריב את חייהם כשצריך למען האנשים שבעורף ולמען חבריהם. באותה מידה, כשצריך להצילם - בקרב או בשבי לא עושים חשבון ! מתמסרים ומצילים אותם. לא מפקירים אותם. טרור יהיה ממילא - אם ישוחררו מחבלים או לא. עונשים לא מרתיעים אותם. אנחנו כבר בעידן שבו המחבלים אינם נרתעים גם ממוות. ההחלטה אינה הכרעה בין הסבל של המשפחות שלכם לעומת השכל ! אפילו לא מדובר רק במוסר - למרות שסבלכם כבד מנשוא. השכל הישר דורש להבין שאמהות לא יוכלו לעודד את ילדיהם להתנדב לחיילות קרביים, שנערים וחיילים לא יוכלו להתמסר באותה צורה אם אין מולם חברה - משפחה מתמסרת באותה מידה. וגם כעם המשא של האחריות והאשם לגבי רון ארד, ולהבדיל לגבי בניכם, מעיק ולא מאפשר לנו להתקדם, להיות אור לגויים ולעצמינו. זה חלק מהתפוררות שלנו כחברה אם לא נדאג לכל אחד ששלחנו למשימה. לכולנו אין שקט עד שישוחררו. אני מאמינה ובטוחה שניתן לגייס את אמהות החיילים, וההורים בכלל למחאה המונית ומשותפת לאחוות הורים ללוחמים, כשכל אם רוצה לדעת שעשתה הכל למען הבנים שלה שהיא שולחת לצבא ומרגישה אחריות, אהבה ודאגה כלפי החברים של הבנים. עכשיו הזמן לעשות ! כל מי שחיילי צה"ל והמוטיבציה שלהם יקרים לו - חייב להבין שחייבים לשחרר את החטופים גם אם חס וחלילה יהיו מחבלים שיחזרו לפגע. זה קול השכל ולא רק הרגש ! לפחות כל חייל ידע שהוא יכול להמשיך ולתת הכל, אחרת אין לנו סיכוי לשרוד כאן. מחבקת אתכם ואת בניכם באהבה ודאגה. אביטל אם לחייל קרבי

 

[דן בן תרצה]

דברים של 2 בעלי-הנסיון: אופטימיות - אז וכיום

"היום קשה יותר לשבוי להאמין יחזור" ד"ר סנש, שבוי שחזר מהשבי: "אילו הייתי שבוי היום לא הייתי מרשה לעצמי לקוות יותר מדי". יום שבת, 28 ביוני 2008, 9:19 מאת: שולמית אביצור, מערכת וואלה! חדשות http://news.walla.co.il/?w=//1304191 עמוס לויטוב ודוד סנש, שני שבויים לשעבר וכיום מטפלים, מספרים על התחושות בשבי, והדמיון והשוני בין מצבם דאז לזה של גלעד שליט "הבדידות, הייאוש והכאב שגלעד שליט עובר, הם קשים מנשוא. קושי שכמעט אי אפשר לתאר". סנש ולויטוב נשבו בתקופה אחרת. לפני רון ארד שלא חזר. לפני נעדרי קרב סולטן יעקב שלא שבו. האם גם גלעד שליט מגייס אופטימיות כמו שהיתה להם (ראו בהמשך)? "אין ספק שהיום", אומר סנש, "לאחר שכולם מכירים היטב את הסיפור של רון ארד, קשה להם יותר להאמין שהם יחזרו הביתה, יהיה המחיר אשר יהיה. אז הייתי תמים, אבל אילו הייתי שבוי היום לא הייתי מרשה לעצמי לקוות יותר מדי". את הדברים הללו אומר עמוס לויטוב, והוא יודע היטב על מה הוא מדבר: שלוש וחצי שנים ישב לויטוב בשבי המצרי. כיום הוא מנחה סדנאות להתמודדות עם מצבי לחץ ואי ודאות, אז, בשנת 70', היה טייס בן עשרים בזמן מלחמת ההתשה, כשהופל מטוסו בתקיפת עומק במצרים. במשך חודשיים נחקר לויטוב בידי שוביו, בסיומם הושם בבידוד מוחלט למשך שישה חודשים. "הלא נודע, זה הדבר הכי קשה לבן אדם, בטח שלנער צעיר", הוא אומר. "עברתי בשבי דברים קשים ביותר, אבל הכי קשה היה לא לדעת דבר". הפסיכולוג ד"ר דוד סנש מבין את תחושתיו של לויטוב. הוא עצמו נפל בשבי המצרי במלחמת יום הכיפורים. "לא ישבתי בשבי האויב במשך שנים, אבל גם 40 יום הם 'רק 40 יום' רק אחרי שהם נגמרים. אתה לא יודע מראש שזה עומד להיגמר. זה מתמשך ומתמשך, ואתה לא יודע עד מתי. אין לך את היכולת לספור לאחור", הוא מספר. "המשמעות של הזמן משתנה. אתה נמצא בסבל ובמצוקה נפשית שלא נגמרים. אנחנו רגילים שדברים משתפרים עם הזמן, וזה שובר לנו את התבנית הזו אליה הורגלנו כל כך". לויטוב מספר על "הזמן שהפך לנצח, המחשבות שלא נותנות מנוחה, שעה אחר שעה: האם יוציאו אותי להורג? ומתי? האם אי פעם אשתחרר? האם בבית בכלל יודעים מה קורה איתי? חרדות הקיום היו פשוט עצומות". הבדידות, היא היתה עבור לויטוב חברתה חסרת הרחמים של חוסר הידיעה. הוא מספר על "כללי המשחק של השבי", במסגרתם בודד מהעולם במטרה ליצור עליו לחץ נפשי. לאחר חודשיים של חקירות וחצי שנת בידוד, הוא הועבר לחדר עם תשעה שבויים נוספים. בשלוש השנים הבאות יצא מבין כתליו שלוש פעמים בלבד. "אבל עצם העובדה שהייתי עם אנשים נוספים - זה היה הבדל של שמיים וארץ. קשה לי לחשוב על השבויים שנמצאים עדיין בבידוד הנורא שהייתי בו. גלעד וודאי נמצא לבד, אין לו חבר להחליף איתו מחשבות, אין לו קשר עם אף אחד". "בשבי בניתי לי בורא עולם" לויטוב מספר שכשהורשה לשלוח גלויה למשפחתו דרך "הצלב האדום", הדבר נטע בו תקווה עצומה. מההיבט הזה אולי גם שליט חש כי ישנו אור בקצה המנהרה. "כתיבת הגלויה הביתה היתה עבורי כמו ביטוח חיים, כי הנה - יודעים שאני חי, ולכן בטח לא יהרגו אותי. העובדה שידעתי שהמשפחה שלי שמעה ממני חיזקה אותי מאוד. בבידוד חשבתי הרבה על הסבל של המשפחה, תיארתי לעצמי שהם בטח משתגעים מחוסר הידיעה, ושעבורם המכתב יהיה קרן אור". כל נקודת אחיזה היא משמעותית עבור השבוי בכדי לנסות ולשמור על שפיות הדעת. "יש מחקרים שונים על שבויים, אבל קשה להעריך את הרמה של הכאוס הנפשי שהם עוברים", אומר ד"ר דוד סנש. "אצל היצור האנושי קיים מנגנון של ויסות מצוקה מתמשכת, שפועל בדרכים שונות. למשל, חילונים מתחילים פתאום להאמין באלוהים". גם לויטוב מעיד כי "בשבי בניתי לי בורא עולם, והייתי מתפלל אליו ומבקש סיוע". השבוי לשעבר סנש מעיד כי בעיתות מצוקה בני האדם מוצאים עצמם חושבים באופן סותר מציאות. "במצבים האלה לא עוזר להיות יותר מדי ריאליסטי, חשוב מאוד להחזיק תקווה, אחרת לא תשרוד. זה מנגנון הישרדות נקודתי וזמני בלבד, ועשוי לחלוף כשתקופת השבי מסתיימת. אצלי, למשל, האופטימיות לא נשארה אחרי השחרור, אבל בזמן השבי הייתי חייב אותה. כל הזמן פינטזתי על השחרור, גם ברגעי הייאוש, וזה מה שהחזיק אותי". "תמצית החיים בשבי היא המחשבה שעושים הכל כדי לשחרר אותך. ואני מצדי לא פקפקתי בכך שיעשו הכל כדי שאשתחרר", אומר סנש, ולויטוב מספר: "התפללתי, קיוויתי, חשבתי על הבית, אבל הדבר שנתן לי הכי הרבה כוחות היה, ללא ספק, הידיעה שמאחוריי עומדת מדינה שלמה. לא הטלתי ספק שהיא עושה הכל כדי להחזיר אותי הביתה". סנש ולויטוב נשבו בתקופה אחרת. לפני רון ארד שלא חזר. לפני נעדרי קרב סולטן יעקב שלא שבו. האם גם גלעד שליט מגייס אופטימית שכזו? "אין ספק שהיום", אומר סנש, "בעולם של ידע שנגיש לכולם, ולאחר שכולם מכירים היטב את הסיפור של רון ארד, קשה להם יותר להאמין שהם יחזרו הביתה, יהיה המחיר אשר יהיה. אז הייתי תמים, אבל אילו הייתי שבוי היום לא הייתי מרשה לעצמי לקוות יותר מדי".