קריאה לעזרה - או הרהורים אחרי לילה
בלי שינה. אז למה כאן ולא בפורום הורים ל? כי קשה לי להתמודד עם זה שפתאום הוא החליט שבלילה הוא צריך את אמא לידו. קשה לי עם זה שאני לא יודעת מה עושים, לא במובן הטכני, אלא איך מתמודדים עם האתגר החינוכי (כן, חינוכי) הזה. הוא כבר בן קצת יותר משנה. ובדרך כלל הוא מתעורר כמה פעמים בלילה למוצץ/בקבוק/דרישת שלום. כמעט אף פעם זה לא עבר את הדקה שתיים. בחודש חודשיים האחרונים גם התחלנו גמילה מבקבוק עם מטרנה בלילה, ובסך הכל עבד לא רע. אולי זאת היציאה מהשגרה, אולי זאת הנשימה שכבדה ואולי זה הגיל אבל הצרחות האלו (שחשבתי שהשכנים יזמינו עוד מעט עו"סית או מינימום משטרה). בוכה בוכה בוכה, ולא עוזר כלום. בהתחלה החלטתי, אחרי שבדקתי שהכל "פיזית" בסדר, מספיק חם לו, לא רעב, אין משהו בחיתול וכו' שאומר לו לילה טוב ואחזור למיטה. זה עזר לדקה, ואז הוא פשוט התחיל לבכות בלי הפסקה כמו איזה ילד נטוש ועזוב. אחרי 20 דקות (אמא רעה אה?) נשברתי. אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא בכה עד כדי חרחורים. לא יכולתי לעזוב את החדר שלו במשך עוד 40 דקות, כי הוא ניסה להרדם, אבל שאריות הבכי נשארו ובכל פעם שהוא כמעט נרדם, הוא "נזכר" שהוא בעצם באמצע לבכות, וזה שאמא שם זה ממש לא סיבה להפסיק. ניסיתי להעיר את האיש, אבל זה כמו להעיר מתים, ובזה אני ממש לא טובה. פשוט לא ידעתי מה לעשות. אולי כן מציק לו משהו, אולי הוא פשוט מנסה אותנו, אולי פשוט צריך לתת לו להמשיך לבכות עד שימאס לו? בכל מקרה, אני לא מבקשת פתרונות פיזיים. אני פשוט מרגישה שאיך זה שכל כך קשה לי להתמודד עם זה? זאת רק ההתחלה הרי. הוא בתחילת העצמאות שלו, בודק כל דבר, הורס כל דבר. אתמול היינו בקניון, והוא כל כך נהנה מזה שהוא הולך לבד ו"קובע לבד" לאן הוא הולך (אם אפשר היישר למדרגות הנעות...) אני מאד מאמינה בהצבת גבולות. מאמינה שזה מה שנכון לילד. שלא הכל הוא יכול, (בטח לא להרוס / לפתוח מגרות של תרופות/לנסות לקחת סנדויץ' של ילד אחר) ובכל זאת זה נורא קשה לי. אולי זה מתאים בכל זאת לפורום של חינוך אבל כמו שאמרתי זה הקושי שלי, כאמא. יש מבין?
בלי שינה. אז למה כאן ולא בפורום הורים ל? כי קשה לי להתמודד עם זה שפתאום הוא החליט שבלילה הוא צריך את אמא לידו. קשה לי עם זה שאני לא יודעת מה עושים, לא במובן הטכני, אלא איך מתמודדים עם האתגר החינוכי (כן, חינוכי) הזה. הוא כבר בן קצת יותר משנה. ובדרך כלל הוא מתעורר כמה פעמים בלילה למוצץ/בקבוק/דרישת שלום. כמעט אף פעם זה לא עבר את הדקה שתיים. בחודש חודשיים האחרונים גם התחלנו גמילה מבקבוק עם מטרנה בלילה, ובסך הכל עבד לא רע. אולי זאת היציאה מהשגרה, אולי זאת הנשימה שכבדה ואולי זה הגיל אבל הצרחות האלו (שחשבתי שהשכנים יזמינו עוד מעט עו"סית או מינימום משטרה). בוכה בוכה בוכה, ולא עוזר כלום. בהתחלה החלטתי, אחרי שבדקתי שהכל "פיזית" בסדר, מספיק חם לו, לא רעב, אין משהו בחיתול וכו' שאומר לו לילה טוב ואחזור למיטה. זה עזר לדקה, ואז הוא פשוט התחיל לבכות בלי הפסקה כמו איזה ילד נטוש ועזוב. אחרי 20 דקות (אמא רעה אה?) נשברתי. אבל כבר היה מאוחר מדי. הוא בכה עד כדי חרחורים. לא יכולתי לעזוב את החדר שלו במשך עוד 40 דקות, כי הוא ניסה להרדם, אבל שאריות הבכי נשארו ובכל פעם שהוא כמעט נרדם, הוא "נזכר" שהוא בעצם באמצע לבכות, וזה שאמא שם זה ממש לא סיבה להפסיק. ניסיתי להעיר את האיש, אבל זה כמו להעיר מתים, ובזה אני ממש לא טובה. פשוט לא ידעתי מה לעשות. אולי כן מציק לו משהו, אולי הוא פשוט מנסה אותנו, אולי פשוט צריך לתת לו להמשיך לבכות עד שימאס לו? בכל מקרה, אני לא מבקשת פתרונות פיזיים. אני פשוט מרגישה שאיך זה שכל כך קשה לי להתמודד עם זה? זאת רק ההתחלה הרי. הוא בתחילת העצמאות שלו, בודק כל דבר, הורס כל דבר. אתמול היינו בקניון, והוא כל כך נהנה מזה שהוא הולך לבד ו"קובע לבד" לאן הוא הולך (אם אפשר היישר למדרגות הנעות...) אני מאד מאמינה בהצבת גבולות. מאמינה שזה מה שנכון לילד. שלא הכל הוא יכול, (בטח לא להרוס / לפתוח מגרות של תרופות/לנסות לקחת סנדויץ' של ילד אחר) ובכל זאת זה נורא קשה לי. אולי זה מתאים בכל זאת לפורום של חינוך אבל כמו שאמרתי זה הקושי שלי, כאמא. יש מבין?
