נטוש - קראתי את הסיכומים של הספר "יוליסס"...
בבלוג. קריאה זו רק אישרה את שידעתי, ואם אני לא טועה כל אחד יודע אם הוא מוכן להיות ישר עם עצמו. לדוגמא אביא לכאן קטע מפרק מתוך "המסע האישי שלי" המוסב, לצורך העיניין לקריאה. "אם נקודת מבט דומה לנקודה, למקום ממנו אני מביט, ניתן לתאר את ההבדל בין נקודת מבט אחת לנקודת מבט אחרת במונחי הפרספקטיבה: גם החלק הפסיבי שלה, כלומר; המראה המתגלה מאותו מקום אבל אינו מתגלה ממקום אחר, וגם החלק האקטיבי שלה, משמע; מגוון האפשרויות המעשיות הנראים מאותו מקום, אבל אינם נראים ממקום אחר. ההבדלים החשובים במהות השאלה, בכלל וככלל, היא הנקודה ממנה אני מציג את השאלות לעצמי. האם השאלות הנשאלות מקורן בעצמי החיצוני, דרך מבט שכלי הגיוני, או הגיוני לכאורה, המתעלם מהעצמי הפנימי. או האם אני שואל את השאלות דרך העצמי הפנימי הטהור "המנתח" את העצמי החיצוני. ניתן לומר שאותה השאלה הנשאלת מהנקודה הפסיבית, התשובה שתתקבל, מקור נביעתה יהיה, נקודת מבט אחת שאינה מתגלה ממקום אחר. ומהנקודה האקטיבית, שבמקרה זה, התשובה שתתקבל, מקור נביעתה יהיה, מגוון האפשרויות המעשיות הנראים מאותו המקום, אבל אינם נראים ממקום אחר. התיאור הזה על נקודות המבט אינו מספיק לכשעצמו להבנה מובנת ברורה, אז כדי לצאת מהסבך, אנסה לגרום לעצמי לחוש בה. לשם כך חייב אני להשתמש ולהפעיל גם את הדמיון וגם את הזיכרון, הזמין והזמין פחות. לצורך זה אעביר את עצמי אל תוך ביתי החם והנעים, ישוב בנוחות, וקורא בספר עלילתי שתוכנו הוא מסע מפרך, השזור בתלאות וסכנות, של קבוצת אנשים המהלכת ימים רבים במקום לא ידוע, כדי להגיע בסופו אל מקום לא ידוע אחר. תוך כדי קריאה, לפעמים אני מוצא את עצמי נרגש ומתוח, לעיתים אני מגלה שאני משועמם וחסר סבלנות; פעמים אני מזדהה עם דמות כלשהי ופעמים אני מרגיש זרות וניכור. אך יהיה הרגש אשר יהיה, לעולם איני יוצא מגדר קורא בעלילה המתרחשת הרחק ממני, במקום אחר, בעידן אחר, במאה אחרת, ואף במרחב אחר, הדמיון. כמכיר בעובדות אלה, אני יכול למצוא את עצמי עסוק בעיסוקים שונים ומשונים תוך כדי קריאה. אני יכול לקום ולהכין לעצמי כריך טעים ללעיסה. אני יכול לענות לטלפון שצלצל. יתכן אפילו שאחליט לרגע לצפות בתשדיר חדשות אקטואלי, או לחדול מלקרוא בכלל. עתה, אני מנסה לדמיין לעצמי, שדרך מציאות וירטואלית, אני נכנס אל תוך עלילת הספר כמשתתף. מרגע זה אני חדל להיות קורא אדיש, והמסע חדל להיות עבורי מרוחק ומנותק. מרגע זה המסע הופך להיות חלק ממשי בתוך מציאות חיי. שוב אין אני ישוב בכורסה נוחה בביתי החם והנעים, אלא פוסע בדרך וחווה את תלאות הדרך ככל דמות אחרת בספר, כאשר השמש קופחת על ראשי ללא רחם, ואני חשוף לתלאות הדרך, ואפילו לסכנות קיומיות ממש. הנה הייתי בשני מקומות שונים: מהמקום הזה והזמן הזה עברתי למקום אחר ולזמן אחר, בעידן אחר. כך נראה המעבר שלי מהכורסה הנוחה שבביתי. ואילו מכיוון עלילת המסע, עברתי ממקום אחר ומזמן אחר, משם ומאז למקום הזה, לזמן הזה, לכאן ועכשיו. כאן ודאי שיש מקום לשאלה אז מה ההבדל? ובכן, המסע כקורא פסיבי, ימצא בעולמי במקום שונה לחלוטין מזה שהוא ימלא שעה שאני כקורא אקטיבי בעלילה. כדי להבין זאת היטב, כל שעלי לעשות הוא לא רק לחשוב על ההבדל, אלא גם לחוש בו באמצעות חוויות ורגשות הנוגעות לעניין, בעזרת הדמיון ובעזרת הזיכרון. על מנת לדעת מהו ההבדל הזה משמעו להיות בעל "ידיעה רב-צדדית", כלומר; ידיעה שבנוסף לצד ההבנה השכלית האינטלקטואלית, יש לה צדדים מסוגים אחרים, וביניהם הדמיון, התחושה, הרגש והחוויה. ההבדל בין נקודות המבט השונות נעוץ ביחס שבין המקום שמביטים ממנו ובין הנוף שמביטים עליו. למשל; אפשר לומר בביטחון, שכאשר אני מביט בעלילה "מבפנים". נקודת מבטי נמצאת בתוך המציאות שבעלילה. לעומת זאת, אם אני מוציא את עצמי מהעלילה ומביט בה "מבחוץ". נקודת המבט שלי לא נמצאת בתוך מציאות העלילה. אם כך, יש לנו שתי נקודות מבט באותה העלילה. האחת נקודת מבט פנימית ואילו האחרת תהיה נקודת מבט חיצונית. שתי נקודות מבט אלה עושות את כל ההבדל בין להיות או לא להיות! משמע; האם אני מוכן להיות חלק מ... מצב זה מחייב אותי לחפש עמוק בתוכי ולהבין מדוע ההזדהות שאני חש כלפי דמות כזו או אחרת בעלילה. במצב השני, הפסיבי, אני פשוט בורח מעצמי ומעדיף לנתח דמות כלשהי בעלילה, ו"כמובן" שהוא ה... ולא אני!
