אליהו חרמון
New member
קריאה שניה: סחרור / רוברט צ'רלס וילסון
"אבל הזמן לא נטש את הבית. להפך. זמן קינן כאן. זמן הרגיש כאן כמו בבית" (עמ' 302)
לאחר כמעט עשור חזרתי לקריאה נוספת ב"סחרור". הספר עמד היטב במבחן הזמן. בעצם, הרגשתי שחווית הקריאה אפילו השתבחה עם הזמן. כמו אז, גם הקריאה החוזרת הייתה דחוסה ומסחררת. זוהי בדיוק הספרות שאני אוהב לקרוא: כתיבה מצוינת ושפע עצום של רעיונות. וילסון מצליח להקיף הרבה: מדע ודת, פוליטיקה מקומית, גלובלית וחובקת כל, טכנולוגיה ומוסר. השדרה המרכזית של הספר עוסקת ביחסים: בין גזעים, בין חברות, בין דורות, בין תרבויות, בין השקפות, בין אדם ליקום ומעל לכל – בין אדם לחברו, ובינו לבין עצמו. במובן הזה "סחרור" הזכיר לי מאד את "מגע" של קרל סאגאן, השונה ממנו והדומה לו.
בקצרה: "סחרור" הוא סיפור התבגרות – של אח ואחות תאומים, של המין האנושי (מבעד למסננת האמריקאית הצפויה), של כדור הארץ, מערכת השמש והיקום בכלל. הוא מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של טיילר, חברם הקרוב של התאומים דיאן וג'ייסון לוטון. החיים משתנים עבור כולם כאשר יום אחד השמיים כבים והכוכבים נעלמים. כדור הארץ נעטף בקרומית אטומה הזוכה לשם סחרור, ומרגע זה מתפצלים מסלולי החיים של כל אחת מהדמויות ומתפשטים לכיוונים שונים, עד סוף העולם ומעבר לו. זה כאילו שרוברט וילסון (הסופר) המשיך מהמקום שממנו קיבל רוברט וילסון (המדען) את פרס הנובל שלו בפיסיקה: גילוי קרינת הרקע הקוסמית (ב-1964), שאוששה את תיאורית המפץ הגדול, לפיה היקום מתפשט ומתפתח.
לסיכום: לדעתי זהו מדע בדיוני במיטבו. אצלי הוא בליגה של "היפריון".
את "הכרונוליתים" של וילסון קראתי בזמנו, בעקבות "סחרור". הוא טוב, אבל בעיני "סחרור" הרבה, הרבה יותר טוב. את "ג'וליאן קומסטוק" לא קראתי (כדאי?). ידוע לי שבמהלך השנים נכתבו עוד שני ספרים ביקום של Spin, שלא תורגמו לעברית. אין לי מושג איך הם. משום מה החשק שלי לקרוא אותם דומה לחשק שלי לראות את "בלייד ראנר 2" שרידלי סקוט החליט להיות מעורב ביצירתו. אבל אולי אני טועה.
"דוב גריזלי גדול ופראי
טרף את הילדון המחנאי
הילדון המחנאי לא ידע
שהוא על ידי דוב שוסע" (עמ' 77, ועוד)
"אבל הזמן לא נטש את הבית. להפך. זמן קינן כאן. זמן הרגיש כאן כמו בבית" (עמ' 302)
לאחר כמעט עשור חזרתי לקריאה נוספת ב"סחרור". הספר עמד היטב במבחן הזמן. בעצם, הרגשתי שחווית הקריאה אפילו השתבחה עם הזמן. כמו אז, גם הקריאה החוזרת הייתה דחוסה ומסחררת. זוהי בדיוק הספרות שאני אוהב לקרוא: כתיבה מצוינת ושפע עצום של רעיונות. וילסון מצליח להקיף הרבה: מדע ודת, פוליטיקה מקומית, גלובלית וחובקת כל, טכנולוגיה ומוסר. השדרה המרכזית של הספר עוסקת ביחסים: בין גזעים, בין חברות, בין דורות, בין תרבויות, בין השקפות, בין אדם ליקום ומעל לכל – בין אדם לחברו, ובינו לבין עצמו. במובן הזה "סחרור" הזכיר לי מאד את "מגע" של קרל סאגאן, השונה ממנו והדומה לו.
בקצרה: "סחרור" הוא סיפור התבגרות – של אח ואחות תאומים, של המין האנושי (מבעד למסננת האמריקאית הצפויה), של כדור הארץ, מערכת השמש והיקום בכלל. הוא מסופר בגוף ראשון מנקודת מבטו של טיילר, חברם הקרוב של התאומים דיאן וג'ייסון לוטון. החיים משתנים עבור כולם כאשר יום אחד השמיים כבים והכוכבים נעלמים. כדור הארץ נעטף בקרומית אטומה הזוכה לשם סחרור, ומרגע זה מתפצלים מסלולי החיים של כל אחת מהדמויות ומתפשטים לכיוונים שונים, עד סוף העולם ומעבר לו. זה כאילו שרוברט וילסון (הסופר) המשיך מהמקום שממנו קיבל רוברט וילסון (המדען) את פרס הנובל שלו בפיסיקה: גילוי קרינת הרקע הקוסמית (ב-1964), שאוששה את תיאורית המפץ הגדול, לפיה היקום מתפשט ומתפתח.
לסיכום: לדעתי זהו מדע בדיוני במיטבו. אצלי הוא בליגה של "היפריון".
את "הכרונוליתים" של וילסון קראתי בזמנו, בעקבות "סחרור". הוא טוב, אבל בעיני "סחרור" הרבה, הרבה יותר טוב. את "ג'וליאן קומסטוק" לא קראתי (כדאי?). ידוע לי שבמהלך השנים נכתבו עוד שני ספרים ביקום של Spin, שלא תורגמו לעברית. אין לי מושג איך הם. משום מה החשק שלי לקרוא אותם דומה לחשק שלי לראות את "בלייד ראנר 2" שרידלי סקוט החליט להיות מעורב ביצירתו. אבל אולי אני טועה.
"דוב גריזלי גדול ופראי
טרף את הילדון המחנאי
הילדון המחנאי לא ידע
שהוא על ידי דוב שוסע" (עמ' 77, ועוד)
