קריאת שמע - קטע 3
"השאלה הראשונה שנשאל מתייחסת לשתי הפרשיות הראשונות, שכלולות גם במזוזה. בתורה הן קרובות זו לזו, ובמצוות קריאת שמע הוסמכו זו לזו, ודבר זה קשה מאוד; שהרי, לכאורה, דווקא בעולמה של האמונה אין להעלות על הדעת ניגוד עמוק יותר מאשר בין הפרשה הראשונה לפרשה השניה של קריאת שמע. לא זו בלבד שהן שני עולמות שונים אלא הן גם שני עולמות המנוגדים זה לזה, ואפילו חקר המקורות הכופרני איננו מכחיש ששתיהן שיכות אותו מקור; ואין צורך לומר שבמצוות קריאת-שמע הוסמכו ממש זו לזו, צורפו יחד לחטיבה אחת.
הניגוד בינהן עמוק, ואפשר להגיד שהוא תהומי. בדברי על הפרשה הראשונה אין אני מתכוון לפסוק הראשון, שהוא הסיסמה של האמונה ואיננו התוכן שלה. התוכן של הפרשה הראשונה הוא הפסוק השני מבין ששת פסוקיה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". האהבה האמורה כאן היא האמונה.
מצות אהבת ה' מוצגת בפרשה זו כתביעה מוחלטת המוצגת לאדם, כצו קטיגורי. הצו איננו מוצג ואיננו מנומק כמה שמתחייב מנתונים מסוימים, וגם איננו מוחזק ע"י מה שבסגנון מודרני מכונה עיצומים (סנקציות). אין מלה וחצי מלה על טובה שתצמח מקיום המצוה הזו, ואין התראה על עונשים שיבואו בעקבות הפרתה. הצו קיים מכח עצמו. הוא מציג את מה שהמסורת שלאחר המקרא מכנה: לשמה - עבודת ה' לשמה. הפירוש האותנטי של הפסוק העצום הזה ניתן בעולמה של תורה שבעל-פה, שאלמלא היא תורה שבכתב היתה חסרת מובן (זאת אני אומר להוציא מלבם של תמימים או מיתממים, הטוענים שהמקרא זורח באור עצמו. המקרא איננו זורח באור עצמו אלא לגויים; לנו הוא זורח לאורה של התורה שבע"פ). הפסוק האדיר הזה של תורה שבכתב קיבל את פירושו האותנטי ע"י הדמות הגדולה ביותר בעולמה של התורה שבעל פה - ר' עקיבא - שאמר: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך - אפילו נוטל את נפשך".
הניגוד ממש לכל המשתמע מ"שמע" הוא "והיה אם שמוע ". כאן ניתנים הסברים והנמקות למצות אהבת ה' ועבודתו, והיא נעשית טעונת חיזוק ע"י סנקציות. עצם המלה "אם" בפתיחת הפרשה והמלה "פן" בהמשכה מעלות את האלטרנטיבה של הפרת המצוה. בזה היא פוסקת מלהיות צו קטיגורי ונעשית צו היפותטי. בפרשה הראשונה, שבה הצו הוא קטיגורי, אין התיחסות לאפשרות של הפרתו. בפרשה השניה קבלת על מלכות שמים ועל תורה ומצוות מוצגות מבחינה תועלתנית: "אם שמוע תשמעו ...ונתתי מטר ארצכם וכו'", השמרו לכם פן יפתה לבבכם...וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ...". זהו ניגוד מוחלט לפרשה הראשונה, כפי שנתפרשה ע"י ר' עקיבא. ניתן לומר ש"והיה אם שמוע " מציגה את הדתיות של אלישע בן אבויה, שגם הוא מגדולי חכמי התורה, חברו של ר' עקיבא ורבו של ר' מאיר, והוא היה ל"אחר", לאחר שראה שקיום המצוות שמבטיחות אריכות ימים איננו ערובה לאריכות ימים."
המונח "צו קטגורי" של' עושה בו שימוש כאן, גרם לאנשים מסוימים להעלות את הסברה של' מגייס את תפיסת המוסר של קאנט על מנת להסביר באמצעותה את מה שהוא (ליבוביץ) תופס כאמונתה של היהדות. אבל לעומת זה, יש לתת תשומת לב מרובה לעובדה של' אינו מזכיר כאן את קאנט כלל, לא במילה ולא בחצי מילה, לא ברמז ולא בחצי רמז. והאמת תעשה דרכה.
"השאלה הראשונה שנשאל מתייחסת לשתי הפרשיות הראשונות, שכלולות גם במזוזה. בתורה הן קרובות זו לזו, ובמצוות קריאת שמע הוסמכו זו לזו, ודבר זה קשה מאוד; שהרי, לכאורה, דווקא בעולמה של האמונה אין להעלות על הדעת ניגוד עמוק יותר מאשר בין הפרשה הראשונה לפרשה השניה של קריאת שמע. לא זו בלבד שהן שני עולמות שונים אלא הן גם שני עולמות המנוגדים זה לזה, ואפילו חקר המקורות הכופרני איננו מכחיש ששתיהן שיכות אותו מקור; ואין צורך לומר שבמצוות קריאת-שמע הוסמכו ממש זו לזו, צורפו יחד לחטיבה אחת.
הניגוד בינהן עמוק, ואפשר להגיד שהוא תהומי. בדברי על הפרשה הראשונה אין אני מתכוון לפסוק הראשון, שהוא הסיסמה של האמונה ואיננו התוכן שלה. התוכן של הפרשה הראשונה הוא הפסוק השני מבין ששת פסוקיה: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". האהבה האמורה כאן היא האמונה.
מצות אהבת ה' מוצגת בפרשה זו כתביעה מוחלטת המוצגת לאדם, כצו קטיגורי. הצו איננו מוצג ואיננו מנומק כמה שמתחייב מנתונים מסוימים, וגם איננו מוחזק ע"י מה שבסגנון מודרני מכונה עיצומים (סנקציות). אין מלה וחצי מלה על טובה שתצמח מקיום המצוה הזו, ואין התראה על עונשים שיבואו בעקבות הפרתה. הצו קיים מכח עצמו. הוא מציג את מה שהמסורת שלאחר המקרא מכנה: לשמה - עבודת ה' לשמה. הפירוש האותנטי של הפסוק העצום הזה ניתן בעולמה של תורה שבעל-פה, שאלמלא היא תורה שבכתב היתה חסרת מובן (זאת אני אומר להוציא מלבם של תמימים או מיתממים, הטוענים שהמקרא זורח באור עצמו. המקרא איננו זורח באור עצמו אלא לגויים; לנו הוא זורח לאורה של התורה שבע"פ). הפסוק האדיר הזה של תורה שבכתב קיבל את פירושו האותנטי ע"י הדמות הגדולה ביותר בעולמה של התורה שבעל פה - ר' עקיבא - שאמר: בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך - אפילו נוטל את נפשך".
הניגוד ממש לכל המשתמע מ"שמע" הוא "והיה אם שמוע ". כאן ניתנים הסברים והנמקות למצות אהבת ה' ועבודתו, והיא נעשית טעונת חיזוק ע"י סנקציות. עצם המלה "אם" בפתיחת הפרשה והמלה "פן" בהמשכה מעלות את האלטרנטיבה של הפרת המצוה. בזה היא פוסקת מלהיות צו קטיגורי ונעשית צו היפותטי. בפרשה הראשונה, שבה הצו הוא קטיגורי, אין התיחסות לאפשרות של הפרתו. בפרשה השניה קבלת על מלכות שמים ועל תורה ומצוות מוצגות מבחינה תועלתנית: "אם שמוע תשמעו ...ונתתי מטר ארצכם וכו'", השמרו לכם פן יפתה לבבכם...וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ...". זהו ניגוד מוחלט לפרשה הראשונה, כפי שנתפרשה ע"י ר' עקיבא. ניתן לומר ש"והיה אם שמוע " מציגה את הדתיות של אלישע בן אבויה, שגם הוא מגדולי חכמי התורה, חברו של ר' עקיבא ורבו של ר' מאיר, והוא היה ל"אחר", לאחר שראה שקיום המצוות שמבטיחות אריכות ימים איננו ערובה לאריכות ימים."
המונח "צו קטגורי" של' עושה בו שימוש כאן, גרם לאנשים מסוימים להעלות את הסברה של' מגייס את תפיסת המוסר של קאנט על מנת להסביר באמצעותה את מה שהוא (ליבוביץ) תופס כאמונתה של היהדות. אבל לעומת זה, יש לתת תשומת לב מרובה לעובדה של' אינו מזכיר כאן את קאנט כלל, לא במילה ולא בחצי מילה, לא ברמז ולא בחצי רמז. והאמת תעשה דרכה.