מה, יצאתי ממורמרת קלות?
התישבתי לי בערב החלבי והקריר לבדוק מה שלום הקהילה, אנג'י, חתולת הביבים שאימצתי עם שותפתי לדירה שרועה על השולחן ומגרגרת קלות (נסו לדמיין פיאסטה מנסה להתניע ביום קר. אלו פחות או יותר גירגורי העונג שלה. אני לא מתקרבת כשהיא עצבנית) נכנסתי לאתר וחשכו עיני. יקירותי (יש כאן יקירי?) אני לא ממורמרת. מזמן עברתי את השלב הזה.. עכשיו אני עמוק בשלב האי אכפתיות המהולה בשעשוע כלפי המחלה המופרכת הזו. כאילו, אם מישהו היה נותן לי לנחש לפני שנתיים באיזו מחלה אחלה, ישר הייתי אומרת שאני לא יודעת איך יקראו לה אבל ללא ספק היא תגרום לי למאבק תמידי על המשקל, חצ'קונים עד גיל הבלות, שיער על כל הגוף מלבד על הראש, בדיקות משפילות (מי אמר ביופסיה בכליות ואיסופי שתן ולא קיבל?) ושם לחלוטין ללא פאסון, בלי שום סקס אפיל של 'מחלת הנשיקה' או המיסתוריות של 'מחלת הנפילה' או אפילו ההומור החבוי ב'צינית'. לא לא. זאבת. כי נראים כמו זאבים.ואו. נשמע מושך... בכל אופן, אם הייתי אומרת את כל הדברים האלו הייתי זוכה ובגדול, אבל אני מה אכפת לי? אני משועשעת. וכשחשוך לי בעיניים, אני מדליקה איזה פלורסנט, סתם כדי לצעוד בצד הפראי, ואם ממש נמאס לי, אני מלטפת קצת את הבטן של אנג'י. לפעמים כשהיא נהנית ממש, היא שורטת לי את הפטמה ומזכירה לי כאב אמיתי מהו... יאללה, הגיע זמן לחרוש. אני הולכת להחכים קצת- ושיהיה לילה טוב, אל תקחו אותי יותר מידי קשה. אני אולי לא תמיד נופלת על הרגלים, אבל בדרך כלל יש איזו ערמת חרא שמרככת את הנפילה...