קשה ומתסכל

[jSb1]

קשה ומתסכל

אל דאגה, הקשר במצב טוב ונפלא.

אבל המסביב מציק, מעיק, מייגע, מאתגר, שוחק, כמעט שובר, כמעט מייאש. איך מסתדרים אחרי שנפרדים לכמה ימים? איך לא נופלים לעצב ולדכאון ולכעס על העבודה שמפרידה ביניכם ומכתיבה את הריחוק הגיאוגרפי? איך מתרכזים בעבודה?
מה שכל העולם למד כשהיה בזוגיות בגיל העשרה או בשנות ה-20 שלו, אני לומד עכשיו בגיל 35, וזה לא כ"כ קל.

אבל גם יש לזה פן משמח - איך מתמודדים עם העובדה שהזמן לא מספיק אף פעם? מתרגלים לזה מתישהו או שפשוט לומדים לחיות עם התסכול? כי גם זה ממש קשה ומדכא, שהקשר צריך לבא על חשבון הרבה דברים שנהגתי לעשות עוד קודם. אין מספיק זמן הכל וכואב שצריך לוותר על א' לטובת ב'.

ואיך מזרזים את הפלת החומות /העמדות שבנינו לעצמנו בראש, כמו להתרגל לעובדה

שנוזלי הגוף (אלה שמעורבים במין סטנדרטי, לא סתם) הם חלק מאיתנו ולא צריך לפחד מהם או להגעל מהם?

 

[Matzeket]

קודם כל די לחשוב שכל בן 20 חווה ומצליח להתמודד עם כל מיני מורכבויות כמו מרחק או עבודה של גדולים.
עכשיו אתה חווה את הקשר שלך (שלכם) ואתה לומד , יותר מכל דבר אחר, את עצמך. שלא תחשוב שבשלב שאתה נמצא אתה עדיין מדדה מאחורי כל העולם.
אנשים יכולים לעבור עשרות קשרים ולא להצטרך להתמודד עם מרחק או עם מחויבות (למשל).
אז זה בסדר שקורים כל מיני דברים וזה בסדר שיש קשיים ובכל קשר שהוא יש קשיים שיש צורך להתמודד איתם
לפחות הקושי שאתה חווה, וזו נקודה שאולי יכולה לנחם קצת, הוא קושי חיצוני- טכני ולא משהו שנובע מתוך הקשר עצמו.

העצה הכי טובה , ובו זמנית הכי חסרת תועלת, היא לא להכנע לתסכול.
תהנה ממה שיש. תשמח על מה שיש ואל תעסיק את עצמך ב'הלוואי' ו'מה היה אם'- זה נכון לכל דבר וזה סתם מוציא את הרוח מהמפרשים.

לגבי הדברים שאתה צריך לוותר עליהם:
א. במהלך הזמן וכשמתחילים לפתח שגרה, מוצאים את הזמן גם בשבילם
ב. יכול להיות שהדברים שעשית קודם פשוט היו משהו למלא איתו את הזמן ולא באמת משהו שמאד מהותי לך- אחרת אולי היית מוצא את הזמן לעשות אותם (או חשובים פחות והיית מוצא זמן לעשות אותם יותר)
ג. אולי חלק מהדברים אפשר לשלב יחד עם הזוגיות (אם אהבת אופנועים- אולי אפשר לקחת את בת הזוג לטיול, אם אהבת כדורסל- אולי אפשר לקחת אותה למשחקים וכו')

ואחרון אחרון חביב:
אצלי זה היה תהליך של התבגרות.
אם לפני 8 שנים המחשבה על "לרדת למישהו" הייתה נשמעת לי משהו בלתי נסבל , משפיל ו'איך לעזאזל אנשים מוכנים לעשות את זה' היום זה לגמרי (לגמרי!) הפוך.
יש יותר קבלה והבנה וסקרנות לגבי כל האינטימיות הזו והרצון להיות חלק ממנה.
וכאן יש שני חלקים-
הגוף שלה --> בדיוק כמו הרצון להכיר כל פינה באופי של בן הזוג, יש (לי לפחות) רצון להכיר את כל מה שקשור בגוף שלו. זה בלתי נפרד.זה מסקרן אותי. ה'לחקור' את הגוף השני (ושל שנינו ביחד) זה מטורף בעיני והאינטימיות הזו מפעימה אותי כל פעם מחדש.
הגוף שלי --> גיוס של כל המחסנים של כל הבטחון העצמי ולהרפות. לתת לצד השני להנות ממך כמו שאתה נהנה ממנו
ובהחלט יש תהליך של למידה (דברים שהיא לא מבינה איך אתה לא נגעל דברים שאתה לא מבין איך היא לא נגעלת- דברים שאתה לא מבין איך היא כן נגעלת ולהיפך...וכו' וכו' )
ובדיוק כמו בניה של הזוגיות הרגשית יש גם בניה של האינטימיות הפיזית.

אז אם להיות יותר ספציפיים- בדיוק אותה עצמה שמלווה אותך מתחילת הדרך:
פשוט תהיה ברגע ולא במסביב.
תהיה ברגע שאתה רוצה להיות ולא בחרדות ובפחדים וב'אבל מה היא חושבת עלי' , 'מה אני חושב עלי' ובכל רעשי הרקע המיותרים האלה.
פשוט תהנה.

איזה כיף לך

 

[יוצרת עתיד]

אני חושבת

שכשמתאהבים
הזמן אף פעם לא מספיק
&nbsp
החדשות הטובות הן; שמכיוון שהגוף שואף לאיזון
אז ההתאהבות עוברת בסופו של דבר.
כי הפרשת הורמוני אהבה כל החיים-זה משהו שהגוף לא רוצה ולא יעשה.
&nbsp
כיוון שהורמוני האהבה המוגברים נועדו להישרדות=ילוד צאצאים.
&nbsp
ולכן ההתאהבות תעבור.
וזה אולי חדשות טובות.
&nbsp
מה שיש זה אהב, חיבה, כבוד, הערכה לבן הזוג.
אך אותם הפרפרים יעברו.
&nbsp
ולדעתי זה הטוב וגם רע.
לא אכנס לזה למה זה טווב או רע כי אין לי זמן.
&nbsp
תמשיך לעדכן אותנו
ובהצלחה בזוגיות

&nbsp
נ.ב חומות אי אפשר להסיר לגמריי
כי זה מנגנוני הגנה שנוצרו במהלך השנים שנועדו להגן עליך.
אך בהחלט אפשר לרכך את החומות
ולהקטין את הגובה שלהן...
זה לומדים עם הזמן כשמפתחים אמון לבן הזוג.
&nbsp
אמון וביטחון בו
שאפשר לסמוך עליו וכו.