פושע מחשבתי
New member
קשה להתרגל - למה זה כל כך קשה?!
שלום לכולם, זה נראה לי כמו פורום נחמד, אז נכתוב ונראה מה יניב היום... הנה המצב המשתנה שלי שכרגע מביט בי בעיניים נעוצות כאילו הוא לא מתכוון ללכת... (אני נלחם! אני נלחם!) חמש וחצי שנים, בחורה אחת. זה התחיל בתור ידידות למרות שכל העולם ואחותו הגדירו את זה כחברות (כי איזה "ידידים אפלטונים" רבים ומשלימים כל כמה ימים?!) בבוקר יום שלישי החלטנו שזאת חברות. חברות ראשונה, של שנינו, בגיל 18. כמו כל דבר טוב, התרגלנו. היתה שגרה (זה רע?) -כן. התחלתי להתנדנד. היא בטוחה שזה זה וזהו, אני לא, ושואף להמשיך לחפש אבל קשה לקום מהמיטה... החלטתי שכשמישהו יסע לחו"ל נעשה הפסקה, ונבחן את עצמנו מחדש, כל אחד לחוד. היא התנגדה, אבל נאלצה לשתף פעולה. לפני חודשיים נסעה. לעבוד חצי שנה בחו"ל. שמחתי - סוף סוף קצת חופש. יום למחרת הלכתי לעבוד, ועד עכשיו אני עדיין תקוע בעבודה, קם מוקדם, חוזר מאוחר. וגם אצלה זה ככה, עד לפני שבוע. החליטה לקחת חופשה מהעבודה, לטוס לשלושה לילות למדינה אחרת בחו"ל, קצת לנוח, קצת לכייף. מסתבר שהם הזמינו חדר זוגי... היא והוא. הוא?! -כן, הוא. לא אני. למרות שזה מוזר. לי. וגם לכל העולם ואחותו. מה מוזר? הרי אני זה שיזמתי את זה - אני זה שיחלתי לזה... ועכשיו אני אכול קנאה, מישהו אחר ישן על המיטה שלי. חייזר, לא ישראלי, לא יודע מילה בעברית ולא מכיר אותה בגרוש, אבל ישן עליה, מתכרבל בתוכה. אוחז בכריות ומוחץ... אחחח... הצביטה בלב... הכי מוזר הוא שלא הרגשתי כך לפני שנתיים כשהיא סיפרה שהתכרבלה אצל אחר בתקופה שהיינו פרודים. אולי לא ממש האמנתי לה, או שפשוט היא היתה מספיק קרובה כדי שבאמת תהיה לי אפשרות לעשות משהו בנידון (להתנצל על ארבע). אולי זה כי עכשיו אני יודע שיש לה עוד ארבעה חודשים תמימים לממש את חיבתה כלפי העלם, ולי אין יד ודבר בנידון. דיברנו לפני כמה ימים. התבכיינתי. הרגשתי באמת רע, בחילה, והיא חייכה מהצד השני של השפורפרת, מביטה בו יושב על הספה מביט בטלויזיה בביקתה ששכרו. היא חייכה כי היא עדיין אוהבת אותי, והיא עדיין חושבת שזה זה, אבל היא היתה איתו. כי התיחסתי אליה גרוע, כאל מובן מאליו, והיא רצתה להוכיח לעצמה שיש אחרים. בשבוע האחרון אכלתי רבע מבד"כ (שזה לא כל כך רע למען האמת). אני מתחיל להרגיש טוב יותר, אבל אני לא יודע למה. האם אפשר באמת להתרגל לרעיון? או שאני מרגיש טוב יותר כי אני לא חושב על זה בכזאת אובססיביות כמו קודם? לא לחשוב על זה אומר לא לחשוב עליה, לא? האם עדיף לא לחשוב על זה ועליה? -אני מפחד לשכוח אותה לגמרי, אבל אני לא בטוח שזה רעיון כל כך נורא. בסה"כ היה לנו טוב ביחד. היא נתנה הכל, וביקשה ממש מעט בתמורה (נתתי מעט מתוך המעט הזה והיא עדיין נשארה). אם היא תחזור ונחזור, אני אתן יותר. הרבה יותר. אני יודע בוודאות. אבל אני עדיין לא בטוח שזה מה שאני רוצה. בקיצור - אני מוקף באפשרויות, ואני לא יודע לאן ללכת. כרגע בנות אחרות מגעילות אותי. כל דבר שמזכיר לי חיבה בין-מינית גורם לי לבחילה, ומזכיר לי אותו ואותה. מוכר? אשמח לשמוע. בכל מקרה, תודה שקראתם, מקווה שהיה מעניין - ככה זה - חיים, מרגישים, ואז מתים... בשביל זה אנחנו פה.
שלום לכולם, זה נראה לי כמו פורום נחמד, אז נכתוב ונראה מה יניב היום... הנה המצב המשתנה שלי שכרגע מביט בי בעיניים נעוצות כאילו הוא לא מתכוון ללכת... (אני נלחם! אני נלחם!) חמש וחצי שנים, בחורה אחת. זה התחיל בתור ידידות למרות שכל העולם ואחותו הגדירו את זה כחברות (כי איזה "ידידים אפלטונים" רבים ומשלימים כל כמה ימים?!) בבוקר יום שלישי החלטנו שזאת חברות. חברות ראשונה, של שנינו, בגיל 18. כמו כל דבר טוב, התרגלנו. היתה שגרה (זה רע?) -כן. התחלתי להתנדנד. היא בטוחה שזה זה וזהו, אני לא, ושואף להמשיך לחפש אבל קשה לקום מהמיטה... החלטתי שכשמישהו יסע לחו"ל נעשה הפסקה, ונבחן את עצמנו מחדש, כל אחד לחוד. היא התנגדה, אבל נאלצה לשתף פעולה. לפני חודשיים נסעה. לעבוד חצי שנה בחו"ל. שמחתי - סוף סוף קצת חופש. יום למחרת הלכתי לעבוד, ועד עכשיו אני עדיין תקוע בעבודה, קם מוקדם, חוזר מאוחר. וגם אצלה זה ככה, עד לפני שבוע. החליטה לקחת חופשה מהעבודה, לטוס לשלושה לילות למדינה אחרת בחו"ל, קצת לנוח, קצת לכייף. מסתבר שהם הזמינו חדר זוגי... היא והוא. הוא?! -כן, הוא. לא אני. למרות שזה מוזר. לי. וגם לכל העולם ואחותו. מה מוזר? הרי אני זה שיזמתי את זה - אני זה שיחלתי לזה... ועכשיו אני אכול קנאה, מישהו אחר ישן על המיטה שלי. חייזר, לא ישראלי, לא יודע מילה בעברית ולא מכיר אותה בגרוש, אבל ישן עליה, מתכרבל בתוכה. אוחז בכריות ומוחץ... אחחח... הצביטה בלב... הכי מוזר הוא שלא הרגשתי כך לפני שנתיים כשהיא סיפרה שהתכרבלה אצל אחר בתקופה שהיינו פרודים. אולי לא ממש האמנתי לה, או שפשוט היא היתה מספיק קרובה כדי שבאמת תהיה לי אפשרות לעשות משהו בנידון (להתנצל על ארבע). אולי זה כי עכשיו אני יודע שיש לה עוד ארבעה חודשים תמימים לממש את חיבתה כלפי העלם, ולי אין יד ודבר בנידון. דיברנו לפני כמה ימים. התבכיינתי. הרגשתי באמת רע, בחילה, והיא חייכה מהצד השני של השפורפרת, מביטה בו יושב על הספה מביט בטלויזיה בביקתה ששכרו. היא חייכה כי היא עדיין אוהבת אותי, והיא עדיין חושבת שזה זה, אבל היא היתה איתו. כי התיחסתי אליה גרוע, כאל מובן מאליו, והיא רצתה להוכיח לעצמה שיש אחרים. בשבוע האחרון אכלתי רבע מבד"כ (שזה לא כל כך רע למען האמת). אני מתחיל להרגיש טוב יותר, אבל אני לא יודע למה. האם אפשר באמת להתרגל לרעיון? או שאני מרגיש טוב יותר כי אני לא חושב על זה בכזאת אובססיביות כמו קודם? לא לחשוב על זה אומר לא לחשוב עליה, לא? האם עדיף לא לחשוב על זה ועליה? -אני מפחד לשכוח אותה לגמרי, אבל אני לא בטוח שזה רעיון כל כך נורא. בסה"כ היה לנו טוב ביחד. היא נתנה הכל, וביקשה ממש מעט בתמורה (נתתי מעט מתוך המעט הזה והיא עדיין נשארה). אם היא תחזור ונחזור, אני אתן יותר. הרבה יותר. אני יודע בוודאות. אבל אני עדיין לא בטוח שזה מה שאני רוצה. בקיצור - אני מוקף באפשרויות, ואני לא יודע לאן ללכת. כרגע בנות אחרות מגעילות אותי. כל דבר שמזכיר לי חיבה בין-מינית גורם לי לבחילה, ומזכיר לי אותו ואותה. מוכר? אשמח לשמוע. בכל מקרה, תודה שקראתם, מקווה שהיה מעניין - ככה זה - חיים, מרגישים, ואז מתים... בשביל זה אנחנו פה.
