קשה לי ההתמודדות.

[זועקת מתמיד]

קשה לי ההתמודדות.

בזמן האחרון יש לי כל הזמן זכרונות ותחושות מהתעללות מינית בגיל ינקות, ממש צעיר, עם תחושה שזה היה בגיל לא וורבלי. ולכן אין לי דרך לספר את זה אפילו לעצמי, ובטח שלא למטפל שלי. בנוסף, אני לא זוכרת מי היה הפוגע, אני רק זוכרת שדברים רעים התרחשו בגיל קטן מאוד מאוד, גיל עגלה. לא! אני לא רוצה להאמין לעצמי, לקח לי המון זמן לספר למטפל שלי על ההתעללויות שעברתי, שהן רבות ומסובכות, אבל מרגיז אותי כל כך שכל זיכרון שאני מעלה, כאילו מפנה מקום לזיכרון מוקדם יותר, או לחילופין, מודחק יותר. אני מרגישה שאני לא רוצה להתפתל מול המטפל שלי בלספר את הדברים, מצד אחד, אבל מצד שני, אני יודעת ומרגישה שלא לספר זה פוגע בטיפול ובעזרה שהוא יכול להעניק לי. אני מרגישה מופרעת לגמרי שיש לי זכרונות לא וורבליים ותמונות מגיל כל כך צעיר, ועוד יותר, בגלל שאני לא מוכנה לדבר עליהם, אפילו לא בפני עצמי, ובעיקר, וזו נקודת המפתח, אני מרגישה לא אמינה. זועקת.

 

[ozzlove]

נסי לעשות זאת בציור... ציירי

ציירי תמונה מסויימת לא משנה מה, ותראי בסוף מה ייצא, זרמי עם זה... עוז

 

[צוות מקום]

אני לא יודעת אם אי פעם

תוכלי באמת להרגיש אמינה. כי הספק מתקיים, בין אם הדברים התרחשו ובין אם לא. כך שאם תחכי עד שלא יהיה ספק כדי לדבר על הדברים, זה לעולם לא יקרה. מה שאת עושה בטיפול, הדברים שאת מביאה, גם הקושי להתפתל מולו - הם חומרים לעבודה טיפולית וכדאי מאוד להביא את הכל לשם. להעלות את זה מול המטפל ולברר עם עצמך ואיתו, למה את מרגישה כך ואיך ממשיכים לעבוד, יחד עם התחושות האלה, הלאה.