קשה לי כל כך ..

[אילונה הבוכיה]

קשה לי כל כך ..

אוף !!! החיים האלו קשים, אני נכנסת לכאן מאה פעמים ביום, ורוצה לשתף במה שכואב, כל כך צריכה לדבר עם מישהו על הדברים האלו שחונקים אותי מבפנים, מכאיבים ואוכלים כל חלקה טובה אצלי. אפילו הטיפול שלי, שעד עכשיו היה נקודת האור בחיי, כבר לא מתקדם, אפילו משם אני כבר רוצה לברוח כל עוד נפשי בי, לא יכולה לשאת את ההתמודדות ואת הפחד ואת החרדה. נחנקת מבפנים.. ובבקשה.. אל תשלחו לי חיבוק, אפילו שזה אולי הדבר שאני הכי צריכה בעולם עכשיו והכי רוצה, אבל וירטואלית זה מדכא אותי יותר, כי זה רק מדגיש עד כמה זה לא ממשי ולא קיים באמת.. סתם, הייתי צריכה בכל זאת לשחרר קצת מהלחץ.. מהדמעות.. מהכאב.. ומהפחד... כבר לא יכולה יותר.

 

[רקפת....]

לאילונה היקרה

היי...רציתי רק להגיד לך שאת לא לבד עם הרגשות הקשים...גם אני מרגישה כמוך. אני גם זקוקה כרגע לחיבוק גדול ועוטף וחיבוקים וירטואלים זה פשוט לא זה. אני חושבת שטוב שאת כותבת פה ופורקת קצת מהכאב.לי תמיד עוזר לכתוב .יש פה המון תמיכה ולפחות מרגישים קצת פחות לבד. תחזיקי מעמד...רקפת

 

[סהר-תמיכה]

אילונה..

שלום לך יקרה.. אנחנו מבינים שמאד קשה לך..שעוברים עלייך ימים לא פשוטים..שיש כאב ויש פחד..ואת לבד עם כל זה.. כאן את לא חייבת להיות לבד עם זה יקרה.. כאן את יכולה לכאוב ולצעוק ולספר. אנחנו נקשיב לך, נהיה איתך, נקבל את כל הכאבים שלך והפחדים בהבנה. אז ספרי לנו עוד..אם את רוצה.. על מה שכואב..על מה שמציק. אנחנו מקשיבים..תמיד..

 

[אילונה הבוכיה]

נחנקת...

אני נחנקת מחוסר אויר, מחוסר חמצן, מחוסר כוחות.. הראש מסתחרר, הידיים רועדות, הרגליים שורפות. הלוואי והייתי יודעת במה להתחיל לשתף, אבל הכל מסתכם בגוש אש שבוער בתוך הבטן, לא מוגדר וחסר צורה, בלי התחלה ובלי סוף. ואני עם זה לבד, חושבת איך לכבות את השריפה, איך לחנוק אותה, לגמור את הלהבות, ובדרך חונקת את עצמי, גומרת את עצמי, נעלמת, מכל העולם, ומעצמי. מחכה כבר שהכל יגמר, ועוזרת לסוף להתקרב יותר מהר. דיכאון. מהלב. מהבטן. מבפנים.. כואב לי כל כך, רוצה לצרוח ושותקת. "הכל בסדר.." - אשרי המאמין לפסאדה הפתטית והאומללה הזאת, אשרי הרואה את המסיכה של ה"ילדה הטובה" וקונה אותה, כיף לו, קל לו, טוב לו עם זה. לי לא !! לי מפחיד מאחורי הקלעים, לי מייסר מאחורי הוילונות, לי בא לצרוח, אבל אין מי שיקשיב, אין מי שיבוא וירגיע, ויחבק וילטף, וירצה ויבחר לראות אותי - האמיתית, רק את המסיכה וגם זה לא תמיד. רוב הזמן אני לבד - פיזית ונפשית, בחושך - החיצוני והפנימי, מותקפת על ידי השדים והמפלצות שלי, שמתפרעים ומשתוללים. אז מה נשאר ממני ? מי נשאר איתי ? ואולי סוף סוף הכל יגמר ?? אמן והלואי.

 

[אילונה הבוכיה]

לסהר - "אנחנו מקשיבים... תמיד..."

אתם אמרתם - "אנחנו מקשיבים... תמיד...", אז איפה נעלמתם גם אתם ? איך אני יודעת שאתם מקשיבים אם אתם לא מגיבים ? ואולי רק לחשוב ולנחש ששמעתם את הצרחה זה לא מספיק לי ? אולי אני צריחה שתגידו ששמעתם.. שתגידו שכאבתם יחד איתי.. שתגידו שאתם איתי בפחד.. שתגידו שיהיה בסדר.. שתושיטו לי יד ולו וירטואלית ? אבל אולי גם לא .. מה אכפת לי בכלל אם שמעתם ? מה אכפת לי בכלל אם לא הגבתם ? הרי סך הכל זה לא שמשהו השתנה, הייתי לבד מקודם, אני לבד עכשיו, הייתי בחושך מקודם, אני בחושך עכשיו. אז מה השתנה ? ולמה התקוה והאמונה שמשהו ישתנה ? סתם תחושת אכזבה צורבת וישנה שאני כבר מכירה וחווה מהרבה אנשים. ובכלל - למה לי לצרוח ולהגיד שכואב לי אם כולם מתעלמים מזה ממילא ? זה רק גורם לי להרגיש יותר חרא עם עצמי, גורם לי להרגיש שאני לא שווה את התגובה, שאני לא שווה את הטרחה, שאני סתם מעמסה לא רצויה. מצטערת שניסיתי.. סליחה שהפרעתי, חבל שתפסתי מקום לחינם. אבל לא מאוחר לתקן - אני כבר הולכת, וכמו כל השאר, תוכלו לשכוח מקיומי, להדחיק את נוכחותי, ולהגיד לעצמכם - "היא מעולם לא היתה כאן, לא ראינו לא שמענו לא הרגשנו ובכלל אנחנו עסוקים ויש לנו המון אנשים אחרים שצריכים אותנו יותר ממנה אז שתסתדר לבד כמו תמיד .." אבל אני לא יכולה לבד יותר, ואם כבר לבד - אז לא בחיים, כי זה צורם מדי ובולט מדי, וכואב מדי.. אז אולי אני בוחרת לוותר על החיים, על עצמי, ועל כל אלה שאיכזבו אותי וברחו משדה הקרב והשאירו אותי במלחמה לבד, והולכת מכאן.. לתמיד.. וזהו !! די !! נגמר !! ואפילו לא עצוב לאף אחד שהלכתי לתמיד.. חוץ מלי עצמי.. כי לא רציתי ללכת.. רק רציתי קצת חום ואהבה.. רק רציתי להרגיש שלמישהו איכפת ממני, שלמישהו אני חשובה ומשמעותית.. שמישהו מחבק אותי באמת.. מכל הלב.. אבל כנראה שזה יותר מדי לבקש.. לעצמי..

((

 

[רקפת....]

לאילונה

אני כל כך מבינה את הפחד...את הלבד. גם אני מרגישה כמוך- שאין אף אחד בעולם הגדול הזה שבאמת אכפת לו מה קורה איתי. אני מצליחה לשרוד כי אני אומרת לעצמי כל הזמן שמגיע לי חיים יותר טובים ויום אחד אני אזכה בהם. הקושי הוא באמת להאמין שמגיע לנו אהבה וחום ואור. לי לקח המון זמן להאמין בזה וגם היום יש ימים שאני חושבת שלא מגיע לי שום דבר טוב. אילונה תחזיקי מעמד כי גם לחושך יש סוף ותמיד תמיד יש תקוה שיום אחד שוב יחזור האור...רקפת

 

[סהר-תמיכה]

אילונה יקרה..

עצוב לנו שזו התחושה שקיבלת..שבגלל שלא קיבלת את תגובתנו המיידית הגעת למסקנה שלא אכפת לנו..כי אכפת לנו- אפילו מאד.. לא תפסת מקום לחינם יקרה...שיתפת אותנו בכאבך הגדול..וגם אם בעיקוב- שמענו אותך..הקשבנו לך..הרגשנו את הכאב עד לכאן- כמה הוא גדול וכבד ומציף... ואולי זה כבר אומר שאת לא לבד עם זה.. ואת לא לבד. אנחנו אכן איתך בכאבך, בפחד, בקושי.. החנק הזה..התחושה הזו של חושך..אנחנו יודעים כמה היא קשה.. ויודעים שלפעמים קשה לבטאה במילים..למרות שעם כל הקושי- אנחנו חושבים שהצלחת להעביר בצורה חזקה את מה שאת מרגישה.. וקשה להיות מאחורי הקלעים- קשה להציג כלפי חוץ משהו אחד..ובפנים לכאוב.. כאן לא צריך אילונה, כאן אפשר להוציא את האמת.. אנחנו שומעים את כאבך..ורוצים לדבר איתך.. אנא בואי אלינו לשיחה, היום או בכל יום אחר בין 22:00 לחצות (פרט ליום חמישי), דרך אתר סהר..אנחנו רוצים לדעת יותר, להיות איתך בכאבך. מקווים שתחזרי לראות את ההודעה, שאמנם באה באיחור אבל באה מכל הלב.

 

[אילונה הבוכיה]

לסהר - סליחה..

"יש ימים את לא מסתדרת לי את לא מוותרת לי את לא מתקרבת לפעמים פתאום את נהית סגורה ננעלת בתוך בועה על מה את חושבת ... יש ימים הצער כובש אותי רואה רק כאב סביבי וכלום לא עוזר לי יש ימים שאת מתכסה קוצים שולפת הרבה חיצים שאיש לא יפגע... לא יודע מה את מרגישה כשאת נשברת רגע אחד עוד דקה רגע אחד לנשימה..." בא לי לבכות.. בא לי להתפרק.. בא לי למות.. אלה ימים קשים שלי, אתמול אמרתי למטפלת שלי שהטיפול שלנו הסתיים, שאני לא יכולה להילחם על המקום שלי אצלה יותר, שקשה לי מדי ושאני בורחת ונעלמת גם ממנה, רוצה רק להיכנס לתוך הקונכיה שלי ולנוח, רוצה להיכנס לבועה שלי ולהרפות ולוותר קצת לעצמי ועל עצמי.. לא רוצה לדאוג לאף אחד לא רוצה להיות בשביל אף אחד גם לא בשביל עצמי.. סליחה שמרגישה לבד, זאת לא אשמתכם, לא אשמת המטפלת שלי, ולא אשמת האנשים הקרובים אלי, רק אשמתי.. מצטערת.. לא התכוונתי להכביד. קשה לי לבוא לשיחה אישית, קשה לי לבטוח, קשה לי להיפתח, קשה לי להאמין ולקוות שמשהו יכול להשתנות, ניסיתי עם הרבה אנשים אחרים, לפעמים בהתחלה זה הצליח, אבל האכזבה איכשהוא אף פעם לא נמנעת בסוף, ואני נשארת בדיוק כמו היום, אחרי שעזבתי את המטפלת שלי - לבד, פגועה ונעלבת, עם הצפה של רגשות קשים פחדים וחרדות. אני רגישה מדי, כואבת מדי, פוחדת מדי, ובגלל זה אני הולכת. תודה על ההצעה, תודה על הנכונות, וסליחה על זה שאני - אני. אילונה הבוכיה.

 

[חנה גונן]

לאילונה החמודה

קודם כל טוב שאת משתפת ולא שומרת את הלחץ בפנים כי זה באמת יכול לשגע בן אדם סימן שיש לך רגשות ומודעות והכי חשוב יש לך אומץ להרגיש(ןלזה צריך הרבה כוח נפשי).כתבת שאת ברגע בתהליך טיפולי שאת חשה שאינו את צרכיך אם כך אץ חשה סימן שזה נכון לפי הרגשת הבטן שלך את לא חיבת דין וחשבון לאיש או לרצות אף אחד לכי לסוג הטיפול שלפי דעתך יעזור לך הכי הכי לשחרר את הלחץ כהגדרתך. שלך חנה גונן