קשה לי להיפתח.
מוזר. כשאני לבד עולה המון כאב. כשאני באה להוציא אותו, זה נתקע, ונעלם. ואני חושבת שהוא כן צריך לעלות, כדי שאוכל לדבר עליו. היה לי בית. מקום שבו כל החרא עלה. כבר לא מרגישה שייכת אליו. בורחת ממנו, ושוב עולה התחושה שאסור לבטוח באף אחד. מצד אחד טוב שהיה הבית הזה, כי במקום שבו אני מתחילה לחשו בטוח, צפים ועולים כאבים, ואפשר לפרוק. אך אני כבר לא בוטחת בבית הזה. הוא מעלה בי זכרונות ממקומות לא טובים. ואז אני רוצה רק להעלם. מרגישה שאסוציאטיבית הוא מעלה בי דברים מהבית ההוא, האפל. אך אסור שם. כי זה פוגע. ואני תקועה עם הכאב שעולה רק כשאני לבד. וכשאני הולכת לשון, ואז אני ממציאה לי פאנטזיות. ורבה בדמיוני עם סתם לא שייכים. וכשעולה כאב, אני מנהלת עם עצמי מונולוגים שבורחים כשאני רוצה לעלות אותם. ויש הרבה אופל. ורע. חלל מת. צריכה לצרוח, ואילמת. תריכה לפרוק, ואילמת. צריכה בית חדש. או לחזור ליישן, ולשמוע שרוצים אותי. אך נראה לי שלא. וסתם. שם ים
מוזר. כשאני לבד עולה המון כאב. כשאני באה להוציא אותו, זה נתקע, ונעלם. ואני חושבת שהוא כן צריך לעלות, כדי שאוכל לדבר עליו. היה לי בית. מקום שבו כל החרא עלה. כבר לא מרגישה שייכת אליו. בורחת ממנו, ושוב עולה התחושה שאסור לבטוח באף אחד. מצד אחד טוב שהיה הבית הזה, כי במקום שבו אני מתחילה לחשו בטוח, צפים ועולים כאבים, ואפשר לפרוק. אך אני כבר לא בוטחת בבית הזה. הוא מעלה בי זכרונות ממקומות לא טובים. ואז אני רוצה רק להעלם. מרגישה שאסוציאטיבית הוא מעלה בי דברים מהבית ההוא, האפל. אך אסור שם. כי זה פוגע. ואני תקועה עם הכאב שעולה רק כשאני לבד. וכשאני הולכת לשון, ואז אני ממציאה לי פאנטזיות. ורבה בדמיוני עם סתם לא שייכים. וכשעולה כאב, אני מנהלת עם עצמי מונולוגים שבורחים כשאני רוצה לעלות אותם. ויש הרבה אופל. ורע. חלל מת. צריכה לצרוח, ואילמת. תריכה לפרוק, ואילמת. צריכה בית חדש. או לחזור ליישן, ולשמוע שרוצים אותי. אך נראה לי שלא. וסתם. שם ים
