אל עצמי היקרה
עצמי יקרה, את מתארת זכרונות קשים כל כך ועצובים על ילדה קטנה ומפוחדת שמעולם לא ידעה מהי תחושה של בית,מהי תחושה של ביטחון. כל מה שידעה אותה ילדה היו רק תחושות של בריחה,של נטישה,של העלמות,תחושות של חרדה מתמדת ואי וודאות,תחושות ששום ילד בעולם אינו צריך לחוות או לסבול מהם. ותחושת חוסר האונים המתמדת,תחושת חוסר האחיזה במציאות ברורה ויציבה כמו גם הבדידות שנכפתה עליך כתוצאה מהנדודים הבלתי נפסקים והמעבר ממקום למקום ללא התראה וללא הכנה מוקדמת,השתרשו כולן עמוק בתוך חייך וצמחו בתוך נפשך כמו יער עבות. והיער הזה מסתיר לך את עין השמש.לפעמים. והצללים שהוא מטיל והקולות מעוררים בך אימה. את פוחדת ללכת בו שוב לאיבוד.כמו אז כשהיית קטנה. את פוחדת מהחיות והסכנות המסתתרות בתוך היער. את פוחדת על הבית שהקמת בפאתי היער. את פוחדת שהיער הזה יזוז ויבלע אל קרבו את כל הטוב והיפה שהשגת בחיים. את כל השמחה.את כל האושר. את כל הניצוצות הגנוזים שהצלחת לאסוף בעמל וביגיעה במהלך חייך.את כל מה שהלך לך לאיבוד אז כאשר היית קטנה. את כל הזכרונות הטובים.את כל הזכרונות הטובים. היער הזה קיים,עצמי יקרה,ואת צודקת. אי אפשר יום אחד בהיר לקום ולהעלים אותו. אנו בני האדם לא ממש שוכחים זכרונות רעים. פתאום הם צצים ועולים מתוך נפשנו בתקופות מסוימות בחיינו ודורשים מאיתנו קורבן. הם דורשים מאיתנו את קורבן האושר.הם דורשים מאיתנו את קורבן האושר. את אותו אושר שהגיע לנו והשגנו אותו בזכות ולא בחסד. אלה הם זכרונות רעבים,מתוסכלים.זכרונות אלימים וקדחתניים. זאבי פרא אשר היו כלואים בכלובים.בוכים ומיללים. שנים על גבי שנים סגרנו אותם במרתפים האפלים של נפשנו.לא נתנו להם לראות אור יום, כבלנו אותם בשלשלאות ובאזיקים כבדים מנענו מהם את זכות קיומם,ביטלנו אותם, רמסנו אותם,ניסינו להעלים אותם,התעלמנו מבכיים ועכשיו הם מנסים לחזור שוב,לעלות מתוך המרתפים ונראה כאילו הם מבקשים נקמה. על כל אותם שנים שבהם הפכנו אותם ליורדי דומה, לשוכני שאול,קבורים עמוק באדמה. וכל אותה עת הם פעלו את פעולתם,אותם כלבי שאול, לחצו עלינו מבפנים,הפריעו לנו בכל אשר נלך יללו בלילות בתוך מוחנו,דרשו את שחרורם. אולם את יודעת מה עצמי יקרה,הזכרונות האלה הם בעצם אנחנו.אנחנו אלה המעלים כל זכרון אט לאט אל פני השטח,אנחנו אלה המשחררים אותם. ואנו עושים זאת על מנת שיתנו לנו מעט מנוחה כי אנו רוצים לשלו ולנוח.ואנו רוצים לשחרר אותם כדי שגם הם ידעו שלוה,כדי שגם הם יגאלו כדי שגם הם יראו את אור היום,את אור היום שלנו. את האור אשר השגנו ועדיין משיגים. לכן דווקא עכשיו,עצמי יקרה,בשלב הזה של חייך בשלב שבו את כבר בעלת משפחה משלך משפחה מאושרת,משפחה אהובה הם שוב עולים בזה אחר זה ומאיימים להציף אותך בכאב בלתי נשלט,בלתי נסבל. והכאב הוא שורף.הוא דומה לכאבו של אדם שלא ראה אור יום במשך שנים ועתה נדמה לו כאילו הוא מתעוור והכל מסביב נעשה חשוך ואפל.והכל מתערפל ונופל. כי הזכרונות הללו הם את.את היא הזכרונות הללו והכאב שלך הוא כאב ההחמצה האדירה של ילדותך, כאב קשה לכל אדם,כאב מייסר,יחד עם זאת האמיני לי,זה יהיה כאב מזכך. כילדה לא יכולת היית להתמודד עם הכאב הזה אבל עכשיו עצמי יקרה ההתמודדות החלה. ואת תנצחי בהתמודדות,משום שאת היא זאת שהעלית את הזכרונות ההללו,דווקא בשלב זה של חייך על מנת להתמודד עמם. זכרונות של נטישה,זכרונות של פחד,זכרונות של אי וודאות, זכרונות של חוסר ביטחון,חוסר אמון,חוסר יציבות.זכרונות של תלותיות בלתי נסבלת באנשים שאכזבו אותך,ילדה קטנה ובודדה. אינך צריכה להתמודד לבד עם התהליך הזה. זה הזמן לפנות לעזרה(לא רק שלנו)שתעזור לך לעבור את השלב המייסר הזה בחיים בהצלחה.וכן עצמי יקרה, זהו בסך הכל עוד שלב אחד בלבד בחייך המופלאים שמעברו צפון לך השחרור האמיתי ותחושת הרוגע והסיפוק שמגיעים לך בחייך. ומגיעים לך תחושות הסיפוק על השגייך ומגיעה לך תחושת הרוגע,השלווה. כל מה שעברת כילדה עברת בגלל העוצמה הפנימית שלך כילדה ואני מאמין שהעוצמה הפנימית שלך כמבוגרת לא פחותה מזו. אל תיראי.נסי לשתף אחרים בעולם הזכרונות הזה.נסי לתת להם להתמודד יחד עמך במצוקה. אינך צריכה לעבור את זה לבד.אסור לך לעבור את זה לבד. ואת גם לא לבד.אל תשכחי זאת ולו לרגע. את תצאי מזה,אני יודע. השגייך הכבירים בחיים לא יהיו לשווא. ואני כבר רואה אותך באופק מחבקת את נכדייך. ומגיע לך,למי כבר יכול להגיע אם לא לך?
