חבל שאת חושבת עלינו כך,
אין מקום להצטער שאת משתפת אותנו. את כותבת כל כך יפה וברור בבלוג, את מביעה את הכאב והקושי שלך הכי ברור שאפשר. ומי אם לא אנחנו נבין אותך ? אף שאין לנו פתרונות קסם, או עצות זהב, אנחנו כאן מקשיבים/קוראים, שותפים לכאב. מעבר לזה באמת שאין יותר מה לתת. אני מאחלת לך שתמצאי דרך להתגבר על הקושי, להמשיך בחיים עם שמחה, לצד הזיכרון מאבא נפלא כמו שתיארת.
