קשה לי עכשיו מאוד

[נטע....]

קשה לי עכשיו מאוד

ואני לגמרי לבד עם זה ואין דרך להגדיר או לבטא את הכאב הזה. שיחות בצ´ט, כתיבה בפורום הזה או בכל מקום אחר. כלום לא עוזר. וקר לי. אין מי שיחבק ושיתמוך, לא יודעת אם אני בכלל רוצה. לא יודעת מה אני רוצה. כואב. מאוד.

 

[סהר-תמיכה]

מה קורה נטע?

אולי תבואי לשיחה באתר, עדיין אפשר. ואני מקווה שמישהו יענה לך גם כאן. ובכל מקרה, ((((((((((((((((נטע)))))))))))))))) שיהיה אחד כזה לדרך. את תקומי מזה, את תראי. אנא דברי, כן בטאי את הכאב. אל תוותרי.

 

[נטע....]

ביטאתי את הכאב

גם כאן, וגם בשיחה באתר (שהיתה עוד לפני שכתבתי את ההודעה הקודמת) גם בשיר שכתבתי באתר "במה חדשה". בכל זאת משהו חסר. גם באותה שיחה, משהו נתקע, ולא יכולתי להמשיך. מה חסר? אולי תמיכה אמיתית ולא רק וירטואלית. חיבוק אמיתי. ואין דרך לתאר במילים את הכאב. או לשחרר אותו...

 

[רחל-נשמה]

נטע-זוכרת מה קרה לי

כשנמחק לי האיסיקו -למה כאב לי בעצם? כי משהו חסר.... אמרתי את זה במילים אחרות.....מה שווה כל התמיכה , ההבנה, הקבלה, העידוד בפורום אם זה נשאר כבר חודשים במדיה של פורום. אני רוצה יותר, אני רוצה חברים אמיתיים לא רק וירטואלים. חברים שירצו לעשות מפגש קבוע פעם בכמה זמן, לשיחות לשחק על הדשא, לעשות על האש, חברים שיהיה אפשר לצחוק לידם, ויהיה אפשר לבכות על ידם. חברים שיהיה אפשר לקבל מהם חיבוק אמיתי ולא באיקונים.... ולכן בעצם כבר בכמה שיחות טלפון אחרונות אני אומרת לסטון, אני מתכוונת להרויד מינון כמה שיותר מהפורום הזה, עד שאעלם, כי מה עשיתי בזה?ואני יודעת שיש עוד כמה שנעלמים מהפורום רק בגלל זה. חודשים לשבת בסהר-תמיכה , שבעה חודשים אני כאן, מגיבה כותבת, מספרת, ומה נשאר לי מעבר למסך? כלום החברים שיש לי חוץ מסטון הם חברים שהכרתי בפורומים או מקומות אחרים-וניסו לכתוב אח"כ קצת בסהר. כשקשה לי ואני בוכה בבית לבד, מי מסהר נמצא איתי להקשיב לי? מי בסהר לחבק לתת כתף? אז מה שווה שמבינים אותי על המסך? מה שווה שחולקים הכל על המסך חודשים? יש שלב שצריך לעשות צעד קדימה, והחברה הנהדרים פה לא מוכנים...... אני לא יכולה לשנות את העולם....פעם האמנתי שכן....אבל היום אני עייפה.....ואולי כבר מתחילה לוותר...... בחרתי לעשות כבלים להתכנס מול מסך הטלויזיה......לרדת לאט לאט גם מהפורומים כמו שויתרתי על הצטים....., וזהו ..... כי לא משנה כמה אני ארצה לעשות דברים.....יש את הצד השני שההחלטות בידיו..לא בידיי.....והצעתי מספיק פעמים כאן בפורום לעשות מפגש ..לא קיבלתי הענות......ממשית .....לא מציעה יותר כלום...זה אפילו מכאיב רחל-נשמה

 

[נטע....]

רחל היקרה!

אז החלפת התמכרות בהתמכרות. קודם היה סהר והפורום ועכשיו זה הטלוויזיה... ואם כבר התמכרות, אני בטח שלא אחליט בשבילך מה טוב בשבילך, אבל אישית הייתי מעדיפה את ההתמכרות לאינטרנט על פני ההתמכרות למסך הטלוויזיה. ולמה? בצפייה בטלוויזיה אני נשארת פאסיבית. יושבת או שוכבת על הכורסה בסלון ובוהה בדמויות המרצדות על המסך. כאן אני לפחות יכולה להיות אקטיבית יותר. לקרוא וגם לכתוב, להביע את מה שיש. ככל שזה נוגע לי, זה לא כל כך האינטרנט כמו הכתיבה עצמה. לפני שהתחברתי כתבתי יומן. לא יומן וירטואלי אלא יומן מהסוג הישן, כזה עם דפים, שכותבים בעט עם דיו. אבל מה שכתבתי באותו יומן עתיק נשאר שם בדפים. לא זכיתי לקבל פידבק מאף אחד. ופה אני יכולה לכתוב "יומן" כזה ולקבל את הפידבק, את התמיכה שאני צריכה. וזה המון. כאב לי מאוד לקרוא על הכאב שלך לחוסר ההיענות לפגישה. אולי זה הפחד, אולי ההתמכרות לאינטרנט ולכתיבה, אולי שניהם. לפני יומיים, כפי שראית (ואני לא מנסה להצטדק) קיבלתי אומץ וסוף סוף התקשרתי אלייך. כבר המון זמן אני רוצה לעשות צעד נוסף וגם להפגש. לא יודעת בעצם למה אני לא עושה את זה. אני יושבת כאן ומנסה למצוא תשובות והתשובות לא באות...

 

[רחל-נשמה]

נטע-יקרה

את טועה אני לא מכורה לאינטרנט, אני הרבה שעות באינטרנט מחוסר ברירה... אני שונאת את האינטרנט-זה עולם שקר לגבי, עולם שגורם לי לפתח ציפיות ואשליות....עולם של כל הרע שברחתי ממנו בחיים שלי בעבר, ובהווה. הכבלים...זו דרך לשרוד את התקופה הקשה-של המומחים.של המשפט......עד ש... ואת לא חייבת לי שום תשובות....ואת צריכה לעשות מה שטוב לך.... רחל-נשמה שהאמת מרגישה רע , ושונאת את הבולשיט הזה שאומרים תדברי על הכאב זה מקל..., שום דיבורים לא ישנה את מציאות חיי הלא אנושית , ומכאיבה.

 

[stonefroze]

טריגר עם תקווה.

הקושי הזה שאת מדברת עליו הרי היה תמיד. הוא לא הגיע רק עכשיו משום מקום. הוא מהווה חלק מן הבדידות שהיא מנת חלקך עד היום. שהיא מנת חלקם של כולנו. יחד עם זאת הזאב לא נע בערבות לעד לבד. גם הזאבים הם חיות חברותיות ועל כן מתקבצים גם ללהקות, או מצטרפים ללהקות. הזאב הוא אומנם חיה בעלת תודעה אישית גבוהה וגאווה עצמית לא מצויה. אין הזאב אוהב חדירה לפרטיות שלו או פריצה לטריטוריה האישית שלו. הזאב לפעמים רוצה תקופות מסויימות להיות לבד ונמלט מהחיבוק והתמיכה של הלהקה. אולם הזאב חייב גם לחזור ללהקה. על הזאב להיות חלק מלהקה. חלק מהלהקה של הזאבים. אדם לאדם אינו זאב. אדם לאדם יכול להיות כל דבר. אדם לאדם יכול להיות צבוע אוכל פגרים ולא מעט צבועים שמטבע הדברים אינם זאבים רואים בזאב חיה לא חברותית,אם כי הזאב יכול להיות חיה חברותית מאוד כל עוד לא חודרים לטריטוריה שלו במטרה להרע ולהזיק לרמוס כבוד ולחלק שלל. לכל בעלי החיים יש טריטוריה וסוגי אישיות שונים בקרב בני האדם יכולים להתקבץ ביחד על מנת להגן על הטריטוריה שלהם. אני אומר מפורשות, נטע, שאני באתי למקום הזה(פורום סהר) על מנת לחפש בני אדם שאוכל לבטוח בהם לפי בסיס אישי ואנושי ובכך בעצם לרכוש לעצמי חברים,כי לצערי הרב בעולם "האמיתי", נכון לעת עתה אינני מרשה לעצמי לבטוח באף אחד,כל עוד אני יודע שהרבה אוייבים סמויים וגורמי נזק חסרי בקרה עצמית מסתובבים בין הצללים, וזוכים לשיתוף פעולה מלא,הגם שלפעמים באופן פאסיבי עם יתר האנשים בכל מקום ומקום שבו הייתי עד היום. אמרתי לעצמי אלף פעם עד היום שלו הייתי יכול לשים את ידי על חלק מן האנשים הללו ולו הייתי זוכה לשיתוף פעולה משאר האנשים בכל מקום הייתי בוודאי יכול לתבוע אותם על משהו בבית משפט(בין שיהיה הוצאת דיבה,בין הוצאת לשון הרע.) יש לי בחיי אין ספור דוגמאות (החל מגיל ההתבגרות,הצבא וכלה באוניברסיטה ובכל מקום עבודה שעבדתי בו) לנזק העצום(גם מבחינה נפשית)שגרמו לי ראשי הדפק האלה. ואינני רוצה להזכיר כאן(אלא רק לרמוז) את הטראומה הקשה שעברנו אני וחבר ילדות שלי(שדרכנו נפרדו משום מה בהדרגה במהלך השנים ובגיל ההתבגרות לחלוטין,למרות שגרנו באותו בניין בהפרש של חמש קומות!) כאשר היינו בדיוק לפני כיתה א. כן,זה הפך אותי לילד רציני כהוגן,רצינות שהשליכה על כל תפיסת הדברים בחיי לטוב ולרע(בעיקר לרע בעניינים האישיים,בעיקר לטוב בדבקות בחיים- איזה ילד רציני הוא,תמיד אמרו). אין לי מושג מה עלה בגורלו של אותו חבר ילדות, ועם חברי ילדות בדרך כלל שומרים קשר לחיים שלמים.) חבר ילדות אחר "נעלם" אף הוא במהלך השנים(עבר דירה ולאט לאט ככל שהתבודדתי יותר בגיל ההתבגרות נותק בהדרגה גם הקשר איתו.) חברים בתיכון לא היו לי למעט אחד וגם הוא היה חריג. כאדם רגיש תמיד סבלתי מביריונות מילולית והשפלות. ועל הצבא אינני רוצה בכלל להרחיב את המילים. מירב הנזק לביטחוני העצמי נגרם בכלל שם. מי יודע אולי הייתי יכול להתגבר על חלק מהמצוקות שלי לבד לולא השהייה הבלתי אנושית שלי במה שיכול להיתפש בעיני הרבה אנשים רגישים כדיר של חזירים. עוד יכולתי לאהוב(ואהבתי בחורה אחת מכל הלב בתיכון אף על פי שאמרה לי לא),עוד הייתה לי השראה,עוד היו לי רגשות. כל אלה קיבלו את מכת המחץ הסופית שלהם בצבא. שם נסגרתי כמעט לחלוטין אל העולם, כמעט לחלוטין. ולכן אני אומר לך נטע את לא לבד וגם אני לא לבד וכל הדומים אלה לאלה אינם לבד.הם צריכים להיפגש. אני פונה אל רחל נשמה(שהיא אכן נשמה)לארגן מפגש, משום שכולנו סומכים עליה. חברי היקרים לפורום עכשיו אתה יכולים להבין טוב יותר שאני לא הגעתי אליכם משום מקום אני אומר לכם,חבל על הכוחות שמתכלים בבדידות והמצוקה הקשה הזאת,חבל על הזמן,חבל על אובדן הזמן, אין שילום ואין מחיר לאובדן של הזמן וצריך לעשות כל מה שניתן לעשות ויפה שעה אחת קודם. ומספיק לעזזאל עם הרחמים העצמיים והתלות הבלתי נסבלת בבריות הבלתי נסבלות. אני לא צריך להוכיח להם שום דבר. הם עוד יצטרכו להוכיח לי שהם ראויים לאמוני. אינני שונא בני אדם,אף על פי שאני מודה(ושיזקפו את הדבר הזה בעיקר לזכותם)שאינני יכול עוד פשוט לבטוח ברובם.צר לי באמת.פשוט מאוד אינני יכול.

 

[סהר-תמיכה]

אדם לאדם

כמו שכתבת, אדם לאדם יכול להיות כל דבר... כמו שכתבת, אתה לא יכול לבטוח בכל אדם, אלא לאלו שהוכיחו שהם ראויים לכך... כמו שכתבת, זה קשור לתחושת הבדידות... אלו מחשבות ראויות, נבונות, בוגרות; מחשבות שאולי יוצרות לעיתים תחושות ניכור ובדידות, אך נועדו להגן עליך. אתה לא צריך "להתנצל" שאתה כזה. נשמע שאתה שלם עם עצמך, וטוב שכך.

 

[נטע....]

ובכל זאת, הייאוש...

כן, גם אני כבר בהחלט מעוניינת במפגש. לפחות באופן חד פעמי אולי ארגיש שאני לא לבד. ואין לי ספק שיש כאן אנשים מקסימים. אבל תמיד אמצא את עצמי יושבת בצד, רואה ובלתי נראית. בדיוק כמו שקרה אתמול, בשיחה בצ´ט האישי עם סהר, פתאום לא ידעתי עוד מה להגיד, למרות שבפנים היה המון. לכן גם לגבי טיפול פרטני אני כבר לא בטוחה. אני יודעת שזה עלול לקרות גם שם. כי זה כבר קרה בעבר. שאשב שם ואשתוק רגעים ארוכים. ועם זאת אני עושה דברים. אני כן מנסה ליצור קשרים ולהתחבר. אבל תמיד נופלת בסוף. ושוב חוזרת לקונכיה. ואני יודעת שרבים מכם יחלקו על מה שאני הולכת לכתוב עכשיו, אבל ברגעים כאלה אני מרגישה ממש דפוקה. לא יכולה לחשוב אחרת. למרות שאני מנסה.

 

[hope_29]

הי נטע

הצטערתי לשמוע כי קשה לך... האמת, גם לי אז אני פשוט "סגורה" כבר יומיים בחדרי עם ספרים (למעט סיור אחד רגלי). גם אני הייתי רוצה ש"יהיה לי עם מי" ללכת, לטייל, לבלות ולהנות. אבל אין. בכול אופן, מאחר ואת הבעת רצון להפגש, גם איש הצפון הציע ואף רחל נשמה מזמינה תמיד ומעוניינת בקשר לא וירטואלי...אז אולי באמת הגיע הזמן להפגש! לא, אין בכוונתי להשתתף במפגש זה. זה לא יועיל לי ולא מתאים לי בשלב הנוכחי של חיי...(ייקי לי עוד המון זמן כדי לבצע צעד מעין זה) אך עושה רושם שרבים כאן מעוניינים בכך. אז מה דעתך להוביל וליזום מפגש כזה יחד עם רחל??? hope_29

 

[hope_29]

תיקון: ייקי=ייקח