קשה לי

[batzush]

קשה לי

יצא שרוב הסוף שבוע התעשקתי עם עומר ונתתי לאשתי לנוח. אז בהתחלה זה נחמד וכיף אבל מתחילים הגזים והלכתי איתו קצת על הבטן והוא נרגע והתחיל לבכות שוב ולא נרגע ובסוף בלילה מצאתי עצמו פולט קללה עסיסית בתוספת "יאללה שתוק כבר" הלכתי לצד ובכיתי קצת ואני בהלם מעצמי , איך נגמרו לי העצבים כל כך מהר , ומה בכלל אני מתרגז על תינוק. מה אני יכוךל לעשות הלאה?

 

[hirshfe]

כלום

כי זה טבעי וזה קורה לכולנו. זה מתסכל, שאתה עייף והתינוק בוכה כבר שעה ואין לך מושג למה הוא לא רעב, הוא נקי (מכל הבחינות) לא קר לו ולא חם לו והוא בוכה. פשוט לוקחים אוויר ו"שוכחים" וממשיכים

 

[zvibalas]

לספור עד 10

הכי חשוב, לאחר שצעקת, התעצבנת וכעסת. לחזור אליו שוב, לדפוק לו חיוך להביט בו, להסניף אותו ולזכור, שלא משנה עד כמה הוא מתיש, הוא היצור הכי חמוד בעולם. וללמד אותו שמותר לכעוס ולהתעצבן, אבל צריך לחזור כמה שיותר מהר לשגרה. וברגע שתעשה את זה, אתה תירגע, ויחד איתך גם הוא יירגע.

 

[schlomitsmile]

מסכימה עם עופר כולנו בני אדם, והפיכתנו להורים לא משנה זאת...אז יש רגעים שנשחקים ונשברים קצת. העובדה שנבהלת מעצמך, רק מעידה שאתה אבא טוב, שקללות על התינוק אינן בעקרון דבר תקין בעיניך. כמו שאמר המשורר:"מותר לכעוס, רק בזהירות- לא להרוס" ../images/Emo13.gif זה נכון לגיל הינקות המתישה, לגיל הילדות השובבה (לפעמים מדיי), לגיל ההתבגרות הפרוע, ובכלל... וזה גם לא מזיק לילדים- להיפך, זה נותן להם (בין היתר) מודל בריא לכעס: הפשוש שלי (בן 4 וחצי) משנן כל פעם שאני כועסת עליו "נכון שאת אוהבת אותי גם כשאת כועסת?" כך הוא יכול ללמוד לא רק לעמוד בכעסים כלפיו, אלא גם בכעסיו שלו. הכעס לגיטימי, כל עוד עומד בגבולות המשורר... והלמידה הזאת מתחילה, לדעתי, כבר בינקות.

 

[batzush]

חס ושלום קללה לתינוק

קיללתי את עצמי על זה שהבטחון העצמי שלי ירד פתאום ל 0 פתאום גיליתי עד כמה אני לא יודע לטפל בתינוק תמיד הסתדרתי מצוין עם תינוקות ועכשיו פתאום ביום אחד הכל התחרבן אשכרה ככה אני מרגיש אני לא מבין איך יכולתי לפגוע בו ככה , למרות שהוא בן חודש אני בטוח שהוא הבין הכל.

 

[schlomitsmile]

כמובן שהבין/הרגיש/קלט הכל לכן אם אנחנו מצליחים לשמור על שלוותנו, כמו ששירי ממליצה, זה עוזר גם לגוזל. אבל אנחנו בשר ודם, ולפעמים מתפרקים קצת. מה שניסיתי לומר הוא, שכל עוד לא פוגעים בתינוק/ילד, גם זה בסדר גמור, ואפילו תורם לו שיעור חשוב: שזה בסדר לא להיות מושלם, בסדר לכעוס- בלי להרוס, ושגם כשאבאמא כועסים הם אוהבים. וגם את זה התינוק קולט.

 

[hirshfe]

מה שהיה קודם לא נחשב

תינוקות שהסתדרת איתם קודם בשלב מסוים הכלו הביתה היה להם את ההורים שלהם ועכשיו מדובר ביצור חי ונושם ש-24/7 הוא האחיותך אין משיהו אחר רק אתה ואישתך. זה חוקים שונים לחלוטין

 

[שירי40 האחת]

../images/Emo24.gif וווואי איך הדיון הזה לוקח אותי אחורה

שניייייייייייייים (20 כמעט ליתר דיוק...) כשהבת שלי הפצפונת סבלה מגזים, היו פעמים שהייתי שואגת ביחד איתה ממש. היא מרוב כאבים - ואני מהתסכול... היום, שנים אחורי, אני יודעת שהבכי שלה נבע בין היתר גם מהתסכול שלי, כי כל מה שהיא חיפשה היה הרוגע... יש לנו זוג חברים עם תינוקת שגם סבלה מגזים, והזוגי שאל אותי פעם אם שמתי לב שאיך שאני לוקחת אותה לידים שלי היא נרגעת כמו מתוך מעשה קסמים... רק אחרי שהוא שאל את השאלה הזו התחלתי להתבנון סביבי, ושמתי לב באמת שכשהזעטוטה בוכה באטרף, ההורים שלה מתחילים עם מחול שדים סביבה - רק שתרגע ותפסיק לבכות. ואני... אני כולה הנחתי אותה על הכתף שלי ועיסיתי לה את הגב ודיברתי איתה בלחש... אחרי שנרגעה קצת, השכבתי אותה על הברכיים שלי והנחתי את הידיים שלי על הבטן שלה... תוך כמה רגעים היא היתה פוקחת עיניים, דופקת מבט מהפנט, ומתחילה להוציא קולות של אוווווו - כאילו מדברת איתי... הם קולטים אותנו הקטנטנים האלו... הם קולטים ה-כ-ל

 

[hirshfe]

ללא ספק הם קולטים הכל

והכי חושב להיות רגועים

 

[hag70]

דבר ראשון - כנראה שאתה בן אדם

שבין היתר, גם כועס על הבן שלו. זה טבעי וזה חלק מהחיים (האופציה השניה להיות אטום כל הזמן הרי לא רלוונטית). הפתרון המומלץ הוא רגע לפני שאתה מתפוצץ ללכת הצידה ולהשתחרר במקום אחר. אם הבתזוג פנויה פשוט לתת לה את עומר לרגע ולהתרחק לכמה רגעים עד שאתה רגוע שוב. אם אתה לבד, אני מציע פשוט להניח אותו במיטה, לנשום כמה נשימות ארוכות ולחזור עם כוחות מחודשים. לא תמיד פשוט ואופטימלי, אבל גם להתפוצץ עליו זה לא פתרון ממש אידאלי. ואם אפשר בגישה קצת יותר דידקטית - אני הרגשתי שחויה כזו המחישה לי מה עוברות הנשים שלנו, כשאנחנו קורעים את התחת בעבודה, הן עובדות לא פחות קשה.

 

[schlomitsmile]

בשבילך../images/Emo13.gif../images/Emo79.gif שיר מהחיים...

 

[wild sands]

גם כאן האשליה חשובה

כאשר אתה מרגיש (ואפילו אם זו אשליה רגעית) שאתה בסדר ושאתה מסוגל לעזור, זה קורה. ולכל אחד זה קורה אחרת. אחרי כמה פעמים שאתה מצליח לעזור לתינוק לעבור את הקושי, הביטחון שלך עולה, והביטחון של התינוק בך עולה. מכאן והלאה קל יותר להתרכז בעשיה (מה שאצלך עובד) ולבלות פחות בחוסר ביטחון ובהמתנה שזה יעבור לבד. כשאני הגעתי לשלב הזה, הייתי מסוגל להתמודד עם מצבים וסדרות של תלונות תכופות ונשנות שהיו ללא ספק מוציאות מדעתו כל אדם סביר. בהחלט הגעתי למצבים בהם יכולתי להכיל ולעזור בעוד אישתי נשברה. הביטחון בעצמך, והשקט שנלווה אליו, הם דבר נרכש שצורך אימונים. אם לא תשקיע לא תגיע, וההכרח הוא אבי ההמצאה. בהצלחה

 

[schlomitsmile]

../images/Emo45.gifזה מה שנקרא-נבואה שמגשימה את עצמה../images/Emo13.gif או כמו שאמר מישהו: אם אתה בטוח שאתה מסוגל או אתה בטוח שאינך מסוגל- בכל מקרה אתה צודק... נכון אגב לכל תחומי החיים.

 

[לולי789]

זה בסדר..

תשמע זה מאוד לא קל... אבל תזכור דבר אחד... כשהבן שלי היה בתקופת הגזים (והיא היתה קשה וארוכה) האחות טיפת חלב אמרה לי משפט מצויין: (אחרי שהתלוננתי על התסכול) "אתה יודע מה ההבדל בין הורים טובים לרעים? שכול ההורים חושבים בשלב זה או אחר - מתי הוא יסתום את הפה וייתן גם לי לישון... או אולי נניח אותו במיטה ונסגור תדלת עד שימאס לו לבכות... (ואלו עוד המחשבות הטובות בעניין....) ההבדל הוא שהורים רעים גם עושים את זה..." אז עכשיו תאסוף את עצמך וקדימה כי אין לך ברירה אחרת- רצית להיות אבא? עכשיו מתחילים לשלם... חוץ מזה עוד משהו בעניין- תזכור כעת אתה משקיע את כול כוחותיך הנפשיים בהתמודדות עם הפעוט והסיבה היחידה שבגללה אתה לא קם ובורח היא? - כי זה המחיר שאתה משלם היום בשביל הזכות האדירה שבעוד שנה מישהו יסתכל עליך בהערצה ויקרא לך: אבא...

 

[shno]

לא קרה כלום. זה טבעי ונורמלי

מי מאיתנו לא התעצבן/כעס/התייאש מהקטנטנים האלה בשלב כזה או אחר? אין מה לעשות - זה מעייף, זה מתיש, זה לא קל ולפעמים הסבלנות נמתחת לגבולות שלה ולפעמים היא נגמרת. חכמים ממני כבר אמרו - ברוך בורא סורגים שאלמלא הסורגים - הילד כבר מזמן היה עף מהחלון

(סתם, סתם - לא לקחת ברצינות!) עוד צפויים לך קשיים ותסכולים בדרך הארוכה שרק התחלת, ומצד שני - המון המון אושר. ברגעים הקשים תעלה בדמיונך את האושר, את הרגעים היפים, את האהבה הגדולה שיש בך לעומר. אתה בסך הכל בן אדם