תנועת החסידות
New member
קשה לי
שלום בנות יקרות, לא הייתי פה הרבה לאחרונה. בעיקר בגלל שהמחשב שלי שבק, וכבר חודש אני על תפריט מחשב-לייט. מאד לייט. מצאתי בזה גם הרבה צדדים חיוביים (פתאום התפנה לי הרבה זמן לקפל כביסה, אפרופו שרשור אחר כאן). אבל התרחקתי קצת גם בגלל שקשה לי. כבר כתבתי בעבר שעתליה אובחנה כהיפוטונית. עכשיו היא כבר מוגדרת כבעלת היפוטוניה "משמעותית", שזה אומר ילדה שבעוד שבוע תהיה בת שנה, והיא עדיין לא זוחלת (ובטח שלא יושבת, עומדת). שגרת השבוע שלנו כוללת שני טיפולי פיזיותרפיה, בערך שעה כל יום של תרגול בבית, ובין לבין כל מיני בדיקות. וזה קשה. כל הזמן יש ברקע חרדה, כל הזמן יש ענן של דאגה, וכל הזמן יש תזכורות מסביב לכל מה שכבר "היינו צריכים" להשיג ולא השגנו. ב"מה לצפות בשנה הראשונה" אנחנו תקועים בחודש החמישי בכל הקשור למוטוריקה, וכבר אוטוטו נגמרת שנה. אז אני אמנם שומרת על אופטימיות, ואני חושבת שעתליה היא ילדה מקסימה, ואני אוהבת אותה הכי בעולם, אבל אני גם צריכה להתמודד עם שברו של החלום. כולנו הרי האמנו שיהיו לנו ילדים מושלמים. זה נשמע קצת דבילי, אבל חברותי לקורס ההכנה ללידה (כמה שזה היה מזמן) מזמינות אותנו עכשיו למסיבות יום הולדת שנה וקשה לי ללכת. אני מרגישה שמסתכלים עלינו; שאנשים "נדים לי בראשם" (הייתי חייבת פעם להשתמש בבטוי הזה). קשה לי לראות איפה נמצאים בני גילה של עתליה, ואיפה היא. קשה לי לבדוק עם עצמי כל בוקר עם זכוכית מגדלת, אם יש איזשהו חשד שאני אולי קצת מתביישת בבת שלי, ולנכש כל בדל רגש כזה. מתנצלת על הקיטור הארוך.
שלום בנות יקרות, לא הייתי פה הרבה לאחרונה. בעיקר בגלל שהמחשב שלי שבק, וכבר חודש אני על תפריט מחשב-לייט. מאד לייט. מצאתי בזה גם הרבה צדדים חיוביים (פתאום התפנה לי הרבה זמן לקפל כביסה, אפרופו שרשור אחר כאן). אבל התרחקתי קצת גם בגלל שקשה לי. כבר כתבתי בעבר שעתליה אובחנה כהיפוטונית. עכשיו היא כבר מוגדרת כבעלת היפוטוניה "משמעותית", שזה אומר ילדה שבעוד שבוע תהיה בת שנה, והיא עדיין לא זוחלת (ובטח שלא יושבת, עומדת). שגרת השבוע שלנו כוללת שני טיפולי פיזיותרפיה, בערך שעה כל יום של תרגול בבית, ובין לבין כל מיני בדיקות. וזה קשה. כל הזמן יש ברקע חרדה, כל הזמן יש ענן של דאגה, וכל הזמן יש תזכורות מסביב לכל מה שכבר "היינו צריכים" להשיג ולא השגנו. ב"מה לצפות בשנה הראשונה" אנחנו תקועים בחודש החמישי בכל הקשור למוטוריקה, וכבר אוטוטו נגמרת שנה. אז אני אמנם שומרת על אופטימיות, ואני חושבת שעתליה היא ילדה מקסימה, ואני אוהבת אותה הכי בעולם, אבל אני גם צריכה להתמודד עם שברו של החלום. כולנו הרי האמנו שיהיו לנו ילדים מושלמים. זה נשמע קצת דבילי, אבל חברותי לקורס ההכנה ללידה (כמה שזה היה מזמן) מזמינות אותנו עכשיו למסיבות יום הולדת שנה וקשה לי ללכת. אני מרגישה שמסתכלים עלינו; שאנשים "נדים לי בראשם" (הייתי חייבת פעם להשתמש בבטוי הזה). קשה לי לראות איפה נמצאים בני גילה של עתליה, ואיפה היא. קשה לי לבדוק עם עצמי כל בוקר עם זכוכית מגדלת, אם יש איזשהו חשד שאני אולי קצת מתביישת בבת שלי, ולנכש כל בדל רגש כזה. מתנצלת על הקיטור הארוך.
