קשה לי

[תנועת החסידות]

תודה

 

[yaelia]

אין לי עצות../images/Emo24.gif

אני חושבת שאת יודעת שאת עושה את הדבר הנכון ושעתליה, גם אם איטית יחסית לילדים אחרים, תשיג את הסטטיסטיקות. בטוחה שלא קל, אבל גם בטוחה שהמצב יסתדר. והאנשים מסביב, דחפני אפים ונותני עצות מעולות, שילכו לחפש את החברים שלהם.

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo24.gif באמת לא קל

כל שוני אצל ילדים הוא קשה, גם אם מדובר בשוני "נורמטיבי" כמו משקפיים או לקות למידה. ובוודאי שיש כאן שבירה של הפנטזיה ההורית על ילד מושלם. ואחרי הכל, בורר שעתליה היא ילדה מושלמת ואהובה, היא פשוט ילדה עם קושי נקודתי, ותאמיני או לא, יום אחד זו תהיה אפיזודה. יש לי חברה שהילדה שלה הייתה די דומה לעתליה, אולי אפילו במצב יותר גרוע (זחלה על גחון בגיל שנה וחצי, רק לקראת גיל 3 ממש הלכה!) כיום היא בת 8 ולא ניכר עליה שום דבר מן העבר. אתם מאובחנים ומטופלים ועכשיו, זו רק שאלה של זמן והתמדה. אני לא מבטלת את הקושי, כי זה קשה נורא, אני רק מזכירה שיש אור (גדול!) בקצה המנהרה.

גדול.

 

[galiaS]

../images/Emo24.gif

כל מה שכתבת כל כך מובן. נשמע שלעתליה יש אחלה אמא שבעולם.

 

[cookie1]

../images/Emo24.gif

נשמע קשה. אני בטוחה שעם הזמן והתרגולים הנכונים עתליה תשיג את כל מה שהיא *אמורה* להשיג. אני בטוחה שאת לא מתביישת בה, להיפך, אבל כמו שאמרת כולנו חשבנו שהילדים יהיו מושלמים, ולכן כל בעיה נראית כמו אגרוף בפנים. תהיי חזקה ותמשיכי עם שגרת היומיום המפרכת, בסוף היא תשא פרי.

 

[דמעות של מלאכים]

נועה נשלחה לאבחון אצל פיזיותרפיסטית

מפני שהיה אצלה עיכוב קל בזחילה ובישיבה. דיברו בין היתר על חשד להיפוטוניה קלה. הדריכו אותי איך לתרגל איתה בבית, אבל היא לא שיתפה פעולה. שבוע בערך לאחר האבחון התחילה לשבת ולזחול. חודש אחרי האבחון התחילה לעמוד. עכשיו היא בת שנה וארבעה ח' ועוד לא הולכת. אל תתביישי בעתליה - אני בטוחה שיש ויהיו לך הרבה סיבות להתגאות בה והשלב שאתם עוברים עכשיו קשה אבל יעבור.

ועוד אחד

.

 

[בימבילי]

../images/Emo24.gif באמת קשה.

משפט אחד בהודעה שלך תפס אותי: "אבל אני גם צריכה להתמודד עם שברו של החלום. כולנו הרי האמנו שיהיו לנו ילדים מושלמים". אני חושבת שכל אמא צריכה להתעורר מהחלום הזה. אני חושבת שכל ילד הוא מתנה להוריו וכל הורה מתמודד עם קשיים במהלך גידול הילדים. חלק עם קשיים בשנים הראשונות, חלק מאוחר יותר, חלק עם בעיות מוטוריות וחלק עם בעיות נפשיות. לכל הורה, בסופו של דבר, מחכה ההתמודדות שלו וההתעוררות שלו. הציפיה לילד מושלם היא לא ריאלית, כי "מושלם" בהגדרה האוביקטיבית שלו בכלל לא קיים. בטח לא בכל מה שקשור לילדינו. אני דווקא חושבת שטוב שאת בתהליך התעוררות, ואני מאמינה שבסופו של התהליך את תברכי על מה שיש לך - ילדה מקסימה, שאת אוהבת הכי בעולם. אני מקווה שירדת לסוף דעתי. היה לי חשוב לכתוב לך את זה כי אני התמודדתי עם אותו עניין (ועדיין מתמודדת). מעבר לזה - אני בטוחה שהטיפולים הפיזיוטרפיים והתרגולים, בצרוף אמא קשובה ומקסימה כמו שאת - יקדמו את עתליה והיא תדביק פערים. תהיי חזקה.

 

[תנועת החסידות]

תודה!

ותחזיקי מעמד גם את בהתמודדותך. אני אשמח לשמוע, אם יתחשק לך לשתף.

 

[בימבילי]

ההתמודדות עם "חוסר המושלמות"

של הילד היא רק בראש, לדעתי. כלמור, היא קיימת, אבל היא בעיה שלנו ולא בעיה של הילד. לי היה הריון סיוטי שבסופו (לאחר 27 שבועות) נולד תינוק במשקל 665 ג'. הוא ילד חזק ומקסים בצורה בלתי רגילה, וההתמודדות שלו עם החיים זה משהו שיכול ללמד הרבה מבוגרים איך צריך לחיות ולהתנהג. לו אין שום בעיה עם עצמו... אני לעומת זאת התמודדתי עם המון קשיים, ולקינוח גם הקושי הזה - שהוא לא מושלם. לא נולד ורוד וריחני בלידה קסומה ובמשקל 3.300 ק"ג. וחייו ההתחלתיים היו רצופיי קשיים וחוסר ודאות לגבי אם יחיה ומה תהיה איכות חייו. לא בדיוק מה שמצפים כשנולד תינוק. גם היום, כשהוא כבר בן מעל שנה והוא ילד מקסים לכל הדעות - ויש לו עדיין מראה אופייני לפג (מבנה גולגולת מוארך ועיניים בולטות) אני מרגישה שהוא לא נראה כמו שבעצם הוא היה אמור להיראות אם הוא היה נולד רגיל. ועוד ועוד, היריעה קצרה מלהכיל... אבל! כל המחשבות האלו הן שלי (אפילו בעלי לא חולק אותן איתי...). אורי בכלל לא מסכים איתי והוא לעצמו כן חושב שהוא הילד המושלם שלו חיכינו, מה שנכון. ואני מאמינה שזה נכון לגבי כל ילד. כל ילד לעצמו הוא מושלם, ועלינו ההורים חלה החובה להבין שזה נכון, אפילו אם סיבות אוביקטיביות מונעות מאיתנו את המסלול החלק והנוח. (מתנצלת על הלהג הרב בשעת בוקר מוקדמת זו, נכנסתי לשוונג...)

 

[אמא של פילפילון]

סתם, כי בא לי לחבק...

 

[בימבילי]

תודה! היה נעים החיבוק שלך...

 

[תנועת החסידות]

../images/Emo24.gif

זה בכלל לא היה להג, ותודה שסיפרת. אני מאד מאד מאד מבינה על מה את מדברת, ועכשיו אני גם מבינה כל מיני דברים שלך שקראתי בעבר (בפורום אחר) ולא הבנתי. אני בטוחה שעברת חודשים קשים מאד, אבל כנראה עשית הכל בצורה הכי טובה שאפשר, והראיה היא שלילד אין שום בעיה עם עצמו.

 

[בימבילי]

תודה. כמו שנהוג להגיד אצלנו -

הילד בסדר, האמא צריכה אשפוז...

 

[mummy]

לדעתי גם האמא די בסדר.

והילד הרבה יותר מבסדר. אבל מה אני מבינה?

 

[תנועת החסידות]

../images/Emo6.gif

מסכימה עם mummy. גג - אשפוז יום.

 

[ו שתי]

היא מקסימה, והיא תהיה בסדר

כאחות לילדה עם שלל בעיות התפתחות (אמנם לא פיסיולוגיות), שהיום כאדם מבוגר אפשר רק להסתכל ולהתפלא, אני חייבת להגיד לך את מה שאת יודעת כבר: טיפול עוזר. היא בת שנה, רק בת שנה. או-טו-טו, אחרי הפגישות הראשונות עם הפיזיותרפיסטית תרגישי שיפור, ואח"כ גם זרים יראו אותו.

 

[dorlim]

../images/Emo24.gif

חמודה, אין ספק שאת עוברת תקופה קשה

אני בטוחה שעם התמיכה והאהבה שאתם מעניקים לה ועם הטיפול הנכון הילדה תתקדם ותדביק את "הפער" ומה שלמדתי מההודעה הזו הוא שעתליה זכתה באמא מדהימה

תחזיקי מעמד

 

[היידי אור]

../images/Emo24.gif

 

[אדר שלי]

מוסיפה ../images/Emo24.gif משלי

נשמע מאוד לא קל מה שאת עוברת. אני חושבת שבשלב זה או אחר, כולנו מתמודדות עם קשיים (התפתחותיים או אחרים) שיש לילדים שלנו ואצלי מה שהכי עובד זה להתמודד, ה"לעשות משהו" תמיד עוזר לי. כשאצל אדר הייתה בעיה עם טונוס גבוה, מגיל חודש אובחנו והיינו בטיפול פזיוטרפי ועוד כל מיני טיפולים (אשמח להרחיב אם זה מעניין אותך) ועצם העובדה ש"עשינו משהו בעניין" ושהטיפול השבועי הגיע, עזר לי מאוד להתמודד. אז קודם כל, יצאנו מזה והילד עשה תפנית של 180 מעלות בתחום המוטורי וחוץ מזה, התחלתי לראות לאט לאט, שהטבע כל-כך חכם, שהוא עוזר לילדים שמתקשים בתחום אחד, להצליח בתחום אחר. לדוגמה, הבן שלי אולי מתפתח מוטורית לאט, אבל מקשקש מילים מובנות ומכוונות כבר מגיל 9 חודשים. כלומר, הוא מפצה על החסר ביתרון משלו. אני בטוחה שלעתליה גם יש את זה. אני מה-זה מבינה את הרגשת ה"לא רוצה לפגוש אנשים עם תינוקות אחרים" שלך, אבל, האמת היא, שאנשים באמת עסוקים בעצמם ובילדיהם ופחות באחרים ולכן ההרגשה ש"נדים לך בראש" היא רק הרגשה. מקווה שהמצב ישתפר בקרוב ושגם הרגשתך תשתפר.

 

[ofik]

יש ספר ניפלא (אחפש ואחזור עם השם)

ספר ילדים של יהודית קציר, שמספר על ילד שאמא תמיד אמרה לו שהוא הכי נפלא בעולם, הכי חכם, הכי יפה, הכי חזק ואז הוא מגלה שזה לא כך ויש בגן ילדים יפים ממנו, גבוהים ממנו, חכמים ממנו, שמצירים יפה ממנו והוא מפחד בהתחלה שאמא עיוורת ולא רואה נכון, ואחר כך שאמא לא מכירה ילדים אחרים ואם תכיר תראה שהיא טועה. זה נגמר בזה שהוא מגיע להבנה אחרי שיחה עם אמא שהוא אכן הילד הנפלא והחכם והיפה ביותר של אמא שלו וזה ממש לא קשור לילדים אחרים ואמהות אחרות. קראתי אותו עם הבן שלי שיש לו בעיות למידה והרגיש בדיוק ככה שהוא ממש לא נפלא ולא מושלם ואמא טועה כשהיא אומרת שהוא נפלא. אני חושבת שבסופו של דבר הילדים שלנו כן מושלמים, וזה לא תלוי בבעיה פזיולוגית, התפתחותית או אחרת. הם הילדים שלנו ובתור שכאלה פשוט מושלמים לנו. אני מבינה את הקושי להיות עם ילדים אחרים ואת ההשווה שקיימת ולא מנסה להטיף. רק מציעה לך את התחושות שלי שילדי תמיד הכי נפלאים גם כשקשה עם משהו, גם כשהם לא בקצב של הילדים האחרים וכן לא תמיד קל לזכור ולראות את זה אבל זה תמיד נכון. חיבוק, וכל הכבוד על האופטימיות וזה שאת מטפלת ומתיחסת לבעיה ברצינות זה לא טריביאלי. עופיק