Harry the Bloody
New member
קשה לי.
יש צנזורים קלים לחלק מהשמות לשם שמירה על פרטיותם. מעולם לא ידעתי שאני יכול לבכות כל כך הרבה. או להרגיש כל כך הרבה. השבוע הזה.. התחלתי אותו בהרגשה שכל העולם שונא אותי. אמרתי לXXX ששכבתי עם ZZZ. הקשר ביני ובין XXX התחזק, והייתה לנו שיחה ונמאס לי לשקר לו. דיברנו על הנושא, ופשוט אמרתי. הוא התמודד עם זה יפה מאוד בשיחה עצמה, ושמחתי שסיפרתי ושהוא מבין. ואז הוא אמר לZZZ שהוא נגעל ממנו, ואז הוא אמר לי שהוא שונא אותי ונדחה ממני, ושהוא רוצה את הטבעת בחזרה. הטבעת – מי שראה אותי, ראה גם אותה. כשנפרדתי מXXX הצעתי לתת לו אותה, והוא אמר שהוא לא יקבל אותה בחזרה – זו מתנה, והוא נתן אותה לגבר שהוא אוהב. אני מרגיש שXXX חיפש תירוץ לשנוא אותי. אני לא מאשים אותו, אני יודע שהוא רוצה אותי בחזרה ולא יודע איך להתמודד עם זה. אבל דאמ, גם לי יש רגשות. XXX לא מדבר איתי (הוא אמר לי את זה דרך כמה הודעות אסאמאס זועמות, הוא לא הסכים שאני אתקשר או אצור איתו קשר בכלל בכל צורה שהיא),ZZZ כעס עליי שסיפרתי, YYY מאוכזב ששכבתי עם הגבר שהוא אוהב.. עם שניהם אני בקשר בסדר גמור כרגע. ואני הייתי אמור להיפגש עם החבורה המלבבת בהמשך השבוע. אייקון. היה כל כך טוב, כל כך מדהים. פגשתי אנשים שאני כל כך אוהב. התיידדתי עם אנשים חדשים. XXX באייקון. XXX החליט שאנחנו אויבים. מעולם לא עשיתי שום דבר במטרה לפגוע בו, אבל משום מה הוא החליט שאנחנו במלחמה. כן, הוא פגוע, בסדר. אבל גם אני פגוע. וזה כואב, ונמאס. כל השבוע התכוננתי להרצאה שלי באייקון. היה לי תג אורח ממש יפה, לא הייתי צריך לפתוח את התיק בכניסה לסינמטק, נכנסתי למה שרציתי בחינם, כולם זכרו איך קוראים ליP:. "מרשעת" היה מעולה, כל כך התרגשתי, כל כך שמחתי שהיה מוצלח. בשביל בר-חן, ברק, עודד, שירן, נעמה, סתיו וכל ההפקה. וXXX בא למרשעת, איזה יופי (קשה להעביר ציניות בכתיבה, אבל השתדלתי). בסוף ההפקה כשהסתובבתי מאחורי הקלעים עם השחקנים, הוא גם היה שם. הוא הלך שני צעדים אחורה כל פעם שהלכתי שני צעדים לכיוונו (לא שניסיתי להתקרב יותר מדי). היה שלב מסוים שעליתי במדרגות, הוא עמד בראשם. במהירות היסטרית אך אדישה הוא ברח לקיר ליד, שבמקרה התיק שלי היה מונח שם. הלכתי אל התיק ואמרתי (ויכול להיות שגם צעקתי), "לא, אני הולך לכאן, תברח למקום אחר". אח"כ שמעתי שהוא קרא לי "אויב" ולYYY "משתף פעולה עם האויב". וואו. הוא כל כך פגע בי.. הוא מדבר עליי מאחורי הגב שלי, מכנה אותי בשמות כמו ילד קטן, אוסף לעצמו קבוצה של אנשים שישנאו אותי בשבילו ואיתו, ולא מוכן לדבר איתי. אז לא, כשראיתי אותו במרשעת לא ענדתי את הטבעת. אבל כל שאר ימי הכנס, כן. נכון, היא מסמלת משהו. אבל זין. אני אוהב אותה, היא שלי, ואני לא מביא אותה לילד קטן שבורח ממני. ההרצאה מתקרבת, ונגמרו כל הכרטיסים להרצאה שלי. אני לא יכול להכניס את החברים שלי.. ואני כל כך שמח ומתרגש. אנשים אוהבים את הנושא, אנשים רוצים לשמוע אותי. ולחברים שלי לא נשאר כרטיס.. בסדר, ידעתי שאני אוכל להכניס אותם בסופו של דבר בחינם, כי חהחהחה, אני המרצה. כל מי שהרציתי לפניו את ההרצאה התלהב ואמר לי שהיא ממש טובה. ויום חמישי תיכף מגיע. ואז יום רביעי בערב, אני בדרך להפקה הבימתית "ערפו את ראשו" (שהייתה מגניבה ביותר, אבל הייתה יותר טובה אם הייתה יותר עלילה) ואמא מתקשרת. סבא נפטר, ההלוויה מחר ב4. הייתי בהלם של "עדיין-אין-לי-ממש-מושג-מה-קרה". התרחקתי קצת מהחבורה, אף אחד לא שם לב חוץ מיאיר שסיפרתי לו מה קרה וביקשתי שלא ידבר על זה. ברק ביקש שאני אשיר איתו את "גועל" ושרנו ממש חזק ברחובות ת"א. הייתי ממש מבולבל והכל היה מאוד מוזר. לפני ההצגה התקשרתי לדורה, רכזת ההרצאות וסיפרתי לה שאני לא אוכל להגיע להרצאתי. היא הייתה ממש נחמדה, היא אמרה שהיא תדאג לכל מה שצריך בקשר לזה ותבטל את ההרצאה וכל זה. גאד, זה היה כל כך נוראי להגיד לה את זה, כי איפשהו באמת חשבתי שזה לא נכון. כמעט כל ההצגה ישבתי במחשבות של "פאק, זה החיים שלי? אלו בכללים נחשבים חיים?" ברק ראה שאני עצוב, אמרתי לו שאני אספר לו מה קרה לאחר ההצגה. הוא הציק, כי הוא תמיד מציק בנושאים האלה, אבל בשלב מסוים הבין שהוא צריך לעזוב את זה. אחרי ההצגה נפרדתי מכולם, אמרתי לברק שלא נתראה מחר כי אני חוזר הביתה כי סבא מת. זה היה כל כך נוראי להגיד את זה שוב. ביום חמישי הלכתי לחצי שעה הראשונה של המפגשפורום אוונסנס, העמדתי פנים כאילו כלום, רק רורי וניקי שמו לב שמשהו לא בסדר ואמרתי להן. כשהייתי צריך ללכת לדוד שלי כדי שניסע להלוויה פשוט אמרתי למי שהגיע למפגש, "אוקיי, אנחנו הולכים לעשות את זה ממש מהר ובלי שום חיבוקים. אני הולך עכשיו הביתה, ביי." אני לא בטוח אם אמרתי שסבא שלי מת או לא, אני לא ממש זוכר את זה. הלכתי לדוד, ישנתי בנסיעה הביתה. הגעתי לבית שערים ועדיין לא הייתי באמת מודע למה שקורה. וההלוויה. אלוהים. הדמעות היו מההתחלה.. משראיתי את הארון. ואז הרימו אותו ולקחו אותו. לאורך בית הקברות. והקבירה. הבומים שהשמיעה האדמה כשהיא נחתה על הארון. כל הדברים שסיפרו על סבא שלי. כמה שהיה איש טוב ואצילי. התחבקתי עם כל בית שערים, ושנאתי כל חיבוק וחיבוק... כי הם רק גרמו לי לבכות יותר חזק. אני בעיקר זוכר דמעות, ונזלת. פשוט לא הפסיק. ההלוויה הסתיימה עם "ונתנה תוקף". זה היה כל כך עוצמתי, כל כך כואב. עמדתי כל כך הרבה זמן והסתכלתי על הקבר, הרגשתי משיכה מוזרה אליו וגם פחד גדול ממנו.
יש צנזורים קלים לחלק מהשמות לשם שמירה על פרטיותם. מעולם לא ידעתי שאני יכול לבכות כל כך הרבה. או להרגיש כל כך הרבה. השבוע הזה.. התחלתי אותו בהרגשה שכל העולם שונא אותי. אמרתי לXXX ששכבתי עם ZZZ. הקשר ביני ובין XXX התחזק, והייתה לנו שיחה ונמאס לי לשקר לו. דיברנו על הנושא, ופשוט אמרתי. הוא התמודד עם זה יפה מאוד בשיחה עצמה, ושמחתי שסיפרתי ושהוא מבין. ואז הוא אמר לZZZ שהוא נגעל ממנו, ואז הוא אמר לי שהוא שונא אותי ונדחה ממני, ושהוא רוצה את הטבעת בחזרה. הטבעת – מי שראה אותי, ראה גם אותה. כשנפרדתי מXXX הצעתי לתת לו אותה, והוא אמר שהוא לא יקבל אותה בחזרה – זו מתנה, והוא נתן אותה לגבר שהוא אוהב. אני מרגיש שXXX חיפש תירוץ לשנוא אותי. אני לא מאשים אותו, אני יודע שהוא רוצה אותי בחזרה ולא יודע איך להתמודד עם זה. אבל דאמ, גם לי יש רגשות. XXX לא מדבר איתי (הוא אמר לי את זה דרך כמה הודעות אסאמאס זועמות, הוא לא הסכים שאני אתקשר או אצור איתו קשר בכלל בכל צורה שהיא),ZZZ כעס עליי שסיפרתי, YYY מאוכזב ששכבתי עם הגבר שהוא אוהב.. עם שניהם אני בקשר בסדר גמור כרגע. ואני הייתי אמור להיפגש עם החבורה המלבבת בהמשך השבוע. אייקון. היה כל כך טוב, כל כך מדהים. פגשתי אנשים שאני כל כך אוהב. התיידדתי עם אנשים חדשים. XXX באייקון. XXX החליט שאנחנו אויבים. מעולם לא עשיתי שום דבר במטרה לפגוע בו, אבל משום מה הוא החליט שאנחנו במלחמה. כן, הוא פגוע, בסדר. אבל גם אני פגוע. וזה כואב, ונמאס. כל השבוע התכוננתי להרצאה שלי באייקון. היה לי תג אורח ממש יפה, לא הייתי צריך לפתוח את התיק בכניסה לסינמטק, נכנסתי למה שרציתי בחינם, כולם זכרו איך קוראים ליP:. "מרשעת" היה מעולה, כל כך התרגשתי, כל כך שמחתי שהיה מוצלח. בשביל בר-חן, ברק, עודד, שירן, נעמה, סתיו וכל ההפקה. וXXX בא למרשעת, איזה יופי (קשה להעביר ציניות בכתיבה, אבל השתדלתי). בסוף ההפקה כשהסתובבתי מאחורי הקלעים עם השחקנים, הוא גם היה שם. הוא הלך שני צעדים אחורה כל פעם שהלכתי שני צעדים לכיוונו (לא שניסיתי להתקרב יותר מדי). היה שלב מסוים שעליתי במדרגות, הוא עמד בראשם. במהירות היסטרית אך אדישה הוא ברח לקיר ליד, שבמקרה התיק שלי היה מונח שם. הלכתי אל התיק ואמרתי (ויכול להיות שגם צעקתי), "לא, אני הולך לכאן, תברח למקום אחר". אח"כ שמעתי שהוא קרא לי "אויב" ולYYY "משתף פעולה עם האויב". וואו. הוא כל כך פגע בי.. הוא מדבר עליי מאחורי הגב שלי, מכנה אותי בשמות כמו ילד קטן, אוסף לעצמו קבוצה של אנשים שישנאו אותי בשבילו ואיתו, ולא מוכן לדבר איתי. אז לא, כשראיתי אותו במרשעת לא ענדתי את הטבעת. אבל כל שאר ימי הכנס, כן. נכון, היא מסמלת משהו. אבל זין. אני אוהב אותה, היא שלי, ואני לא מביא אותה לילד קטן שבורח ממני. ההרצאה מתקרבת, ונגמרו כל הכרטיסים להרצאה שלי. אני לא יכול להכניס את החברים שלי.. ואני כל כך שמח ומתרגש. אנשים אוהבים את הנושא, אנשים רוצים לשמוע אותי. ולחברים שלי לא נשאר כרטיס.. בסדר, ידעתי שאני אוכל להכניס אותם בסופו של דבר בחינם, כי חהחהחה, אני המרצה. כל מי שהרציתי לפניו את ההרצאה התלהב ואמר לי שהיא ממש טובה. ויום חמישי תיכף מגיע. ואז יום רביעי בערב, אני בדרך להפקה הבימתית "ערפו את ראשו" (שהייתה מגניבה ביותר, אבל הייתה יותר טובה אם הייתה יותר עלילה) ואמא מתקשרת. סבא נפטר, ההלוויה מחר ב4. הייתי בהלם של "עדיין-אין-לי-ממש-מושג-מה-קרה". התרחקתי קצת מהחבורה, אף אחד לא שם לב חוץ מיאיר שסיפרתי לו מה קרה וביקשתי שלא ידבר על זה. ברק ביקש שאני אשיר איתו את "גועל" ושרנו ממש חזק ברחובות ת"א. הייתי ממש מבולבל והכל היה מאוד מוזר. לפני ההצגה התקשרתי לדורה, רכזת ההרצאות וסיפרתי לה שאני לא אוכל להגיע להרצאתי. היא הייתה ממש נחמדה, היא אמרה שהיא תדאג לכל מה שצריך בקשר לזה ותבטל את ההרצאה וכל זה. גאד, זה היה כל כך נוראי להגיד לה את זה, כי איפשהו באמת חשבתי שזה לא נכון. כמעט כל ההצגה ישבתי במחשבות של "פאק, זה החיים שלי? אלו בכללים נחשבים חיים?" ברק ראה שאני עצוב, אמרתי לו שאני אספר לו מה קרה לאחר ההצגה. הוא הציק, כי הוא תמיד מציק בנושאים האלה, אבל בשלב מסוים הבין שהוא צריך לעזוב את זה. אחרי ההצגה נפרדתי מכולם, אמרתי לברק שלא נתראה מחר כי אני חוזר הביתה כי סבא מת. זה היה כל כך נוראי להגיד את זה שוב. ביום חמישי הלכתי לחצי שעה הראשונה של המפגשפורום אוונסנס, העמדתי פנים כאילו כלום, רק רורי וניקי שמו לב שמשהו לא בסדר ואמרתי להן. כשהייתי צריך ללכת לדוד שלי כדי שניסע להלוויה פשוט אמרתי למי שהגיע למפגש, "אוקיי, אנחנו הולכים לעשות את זה ממש מהר ובלי שום חיבוקים. אני הולך עכשיו הביתה, ביי." אני לא בטוח אם אמרתי שסבא שלי מת או לא, אני לא ממש זוכר את זה. הלכתי לדוד, ישנתי בנסיעה הביתה. הגעתי לבית שערים ועדיין לא הייתי באמת מודע למה שקורה. וההלוויה. אלוהים. הדמעות היו מההתחלה.. משראיתי את הארון. ואז הרימו אותו ולקחו אותו. לאורך בית הקברות. והקבירה. הבומים שהשמיעה האדמה כשהיא נחתה על הארון. כל הדברים שסיפרו על סבא שלי. כמה שהיה איש טוב ואצילי. התחבקתי עם כל בית שערים, ושנאתי כל חיבוק וחיבוק... כי הם רק גרמו לי לבכות יותר חזק. אני בעיקר זוכר דמעות, ונזלת. פשוט לא הפסיק. ההלוויה הסתיימה עם "ונתנה תוקף". זה היה כל כך עוצמתי, כל כך כואב. עמדתי כל כך הרבה זמן והסתכלתי על הקבר, הרגשתי משיכה מוזרה אליו וגם פחד גדול ממנו.
